העץ הנדיב
ביער חיה לה תפוחת בר. היא אהבה ילד קטן. והילד היה רץ אל התפוח בכל יום, אוסף את העלים שנשרו, קולע מהם זר, שם אותו על ראשו כמו כתר ומשחק במלך היער. הוא היה מטפס על גזע התפוח ומתנדנד על ענפיו. אחר כך הם היו משחקים מחבואים, וכשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצל ענפיה. והתפוחה הייתה מאושרת.
אבל הזמן עבר, והילד גדל, והתפוחה מצאה את עצמה מבלה יותר ויותר ימים לבדה.
פעם אחת הגיע הילד אל התפוחה. והתפוחה אמרה:
— בוא הנה, ילד, תתנדנד על הענפים שלי, תאכל מהתפוחים שלי, תשחק איתי, ויהיה לנו טוב!
— אני כבר גדול מדי בשביל לטפס על עצים, — ענה הילד. — הייתי רוצה בילויים אחרים. אבל בשביל זה צריך כסף, האם את יכולה לתת לי כסף?
— הייתי שמחה, — נאנחה התפוחה, — אבל אין לי כסף, יש לי רק עלים ותפוחים. קח את התפוחים שלי ומכור אותם בעיר, ואז יהיה לך כסף. ואתה תהיה מאושר!
והילד טיפס על התפוחה וקטף את כל התפוחים, ולקח אותם איתו. והתפוחה הייתה מאושרת.
אחרי זה הילד לא הגיע זמן רב, והתפוחה שוב נעשתה עצובה. וכשהילד הגיע יום אחד, התפוחה כמעט רעדה מרוב שמחה.
— בוא מהר הנה, ילד! תתנדנד על הענפים שלי, ויהיה לנו טוב!
— יש לי יותר מדי דאגות בשביל לטפס על עצים, — ענה הילד. — הייתי רוצה להקים משפחה, להביא ילדים. אבל בשביל זה צריך בית, ואין לי בית. את יכולה לתת לי בית?
— הייתי שמחה, — נאנחה התפוחה, — אבל אין לי בית. הבית שלי הוא היער שלי. אבל יש לי ענפים. גדע אותם ובנה לעצמך בית. ואתה תהיה מאושר.
והילד גדע את הענפים ולקח אותם איתו, ובנה לעצמו בית. והתפוחה הייתה מאושרת. אחרי זה הילד לא הגיע זמן רב מאוד. וכשהופיע, התפוחה כמעט השתתקה מרוב שמחה.
— בוא הנה, ילד, — לחשה, — תשחק איתי.
— אני כבר גדול מדי, עצוב לי ואין לי חשק למשחקים, — ענה הילד. — הייתי רוצה לבנות סירה ולהפליג בה רחוק-רחוק. אבל האם את יכולה לתת לי סירה?
— נסר את הגזע שלי ובנה לעצמך סירה, — אמרה התפוחה, — ותוכל להפליג בה רחוק-רחוק. ואתה תהיה מאושר.
ואז הילד ניסר את הגזע ובנה ממנו סירה. והפליג רחוק-רחוק. והתפוחה הייתה מאושרת.
…למרות שקשה להאמין בזה.
עבר הרבה זמן. והילד שוב הגיע אל התפוחה.
— סליחה, ילד, — נאנחה התפוחה, — אבל אין לי יותר שום דבר לתת לך. אין לי תפוחים.
— בשביל מה אני צריך תפוחים? — ענה הילד. — כמעט לא נשארו לי שיניים.
— לא נשארו לי ענפים, — אמרה התפוחה. — לא תוכל לשבת עליהם.
— אני כבר זקן מדי בשביל להתנדנד על ענפים, — ענה הילד.
— לא נשאר לי גזע, — אמרה התפוחה. — וכבר אין לך על מה לטפס למעלה.
— אני עייף מדי בשביל לטפס למעלה, — ענה הילד.
— סליחה, — נאנחה התפוחה, — הייתי רוצה מאוד לתת לך לפחות משהו, אבל לא נשאר לי כלום. אני עכשיו רק גדם זקן. סליחה.
— עכשיו גם לא צריך בשבילי הרבה, — ענה הילד. — הייתי רוצה למצוא מקום שקט ורגוע, לשבת ולנוח. אני מאוד עייף.
— אז בוא, — אמרה התפוחה, — גדם זקן בדיוק מתאים לזה. בוא הנה, ילד, שב ותנוח.
וכך הילד עשה. והתפוחה הייתה מאושרת.
אבא ואמא היקרים שלי! תודה לכם שנתתם לי את ההזדמנות להופיע בעולם הזה ולראות את החיים היפים, המדהימים והנפלאים.
תודה שנתתם לי את כל מה שיכולתם. תודה שאתם תמיד מחכים לבן שלכם, לא משנה מתי אני מגיע אליכם. אני מאושר שיש לי הורים כמוכם. אוהב אתכם, היקרים שלי!
ביער חיה לה תפוחת בר. היא אהבה ילד קטן. והילד היה רץ אל התפוח בכל יום, אוסף את העלים שנשרו, קולע מהם זר, שם אותו על ראשו כמו כתר ומשחק במלך היער. הוא היה מטפס על גזע התפוח ומתנדנד על ענפיו. אחר כך הם היו משחקים מחבואים, וכשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצל ענפיה. והתפוחה הייתה מאושרת.
אבל הזמן עבר, והילד גדל, והתפוחה מצאה את עצמה מבלה יותר ויותר ימים לבדה.
פעם אחת הגיע הילד אל התפוחה. והתפוחה אמרה:
— בוא הנה, ילד, תתנדנד על הענפים שלי, תאכל מהתפוחים שלי, תשחק איתי, ויהיה לנו טוב!
— אני כבר גדול מדי בשביל לטפס על עצים, — ענה הילד. — הייתי רוצה בילויים אחרים. אבל בשביל זה צריך כסף, האם את יכולה לתת לי כסף?
— הייתי שמחה, — נאנחה התפוחה, — אבל אין לי כסף, יש לי רק עלים ותפוחים. קח את התפוחים שלי ומכור אותם בעיר, ואז יהיה לך כסף. ואתה תהיה מאושר!
והילד טיפס על התפוחה וקטף את כל התפוחים, ולקח אותם איתו. והתפוחה הייתה מאושרת.
אחרי זה הילד לא הגיע זמן רב, והתפוחה שוב נעשתה עצובה. וכשהילד הגיע יום אחד, התפוחה כמעט רעדה מרוב שמחה.
— בוא מהר הנה, ילד! תתנדנד על הענפים שלי, ויהיה לנו טוב!
— יש לי יותר מדי דאגות בשביל לטפס על עצים, — ענה הילד. — הייתי רוצה להקים משפחה, להביא ילדים. אבל בשביל זה צריך בית, ואין לי בית. את יכולה לתת לי בית?
— הייתי שמחה, — נאנחה התפוחה, — אבל אין לי בית. הבית שלי הוא היער שלי. אבל יש לי ענפים. גדע אותם ובנה לעצמך בית. ואתה תהיה מאושר.
והילד גדע את הענפים ולקח אותם איתו, ובנה לעצמו בית. והתפוחה הייתה מאושרת. אחרי זה הילד לא הגיע זמן רב מאוד. וכשהופיע, התפוחה כמעט השתתקה מרוב שמחה.
— בוא הנה, ילד, — לחשה, — תשחק איתי.
— אני כבר גדול מדי, עצוב לי ואין לי חשק למשחקים, — ענה הילד. — הייתי רוצה לבנות סירה ולהפליג בה רחוק-רחוק. אבל האם את יכולה לתת לי סירה?
— נסר את הגזע שלי ובנה לעצמך סירה, — אמרה התפוחה, — ותוכל להפליג בה רחוק-רחוק. ואתה תהיה מאושר.
ואז הילד ניסר את הגזע ובנה ממנו סירה. והפליג רחוק-רחוק. והתפוחה הייתה מאושרת.
…למרות שקשה להאמין בזה.
עבר הרבה זמן. והילד שוב הגיע אל התפוחה.
— סליחה, ילד, — נאנחה התפוחה, — אבל אין לי יותר שום דבר לתת לך. אין לי תפוחים.
— בשביל מה אני צריך תפוחים? — ענה הילד. — כמעט לא נשארו לי שיניים.
— לא נשארו לי ענפים, — אמרה התפוחה. — לא תוכל לשבת עליהם.
— אני כבר זקן מדי בשביל להתנדנד על ענפים, — ענה הילד.
— לא נשאר לי גזע, — אמרה התפוחה. — וכבר אין לך על מה לטפס למעלה.
— אני עייף מדי בשביל לטפס למעלה, — ענה הילד.
— סליחה, — נאנחה התפוחה, — הייתי רוצה מאוד לתת לך לפחות משהו, אבל לא נשאר לי כלום. אני עכשיו רק גדם זקן. סליחה.
— עכשיו גם לא צריך בשבילי הרבה, — ענה הילד. — הייתי רוצה למצוא מקום שקט ורגוע, לשבת ולנוח. אני מאוד עייף.
— אז בוא, — אמרה התפוחה, — גדם זקן בדיוק מתאים לזה. בוא הנה, ילד, שב ותנוח.
וכך הילד עשה. והתפוחה הייתה מאושרת.
אבא ואמא היקרים שלי! תודה לכם שנתתם לי את ההזדמנות להופיע בעולם הזה ולראות את החיים היפים, המדהימים והנפלאים.
תודה שנתתם לי את כל מה שיכולתם. תודה שאתם תמיד מחכים לבן שלכם, לא משנה מתי אני מגיע אליכם. אני מאושר שיש לי הורים כמוכם. אוהב אתכם, היקרים שלי!