ברצלונה
את הסיפור הנפלא הזה מצאתי באינטרנט. אני משתף אותו איתכם.
בתור לפניי עומדת אישה עם הבת שלה. הילדה בערך בת חמש.
— אמא, אפשר שאני בעצמי אשים את המוצרים על המסוע? — היא שואלת. היא כל כך רוצה לעזור.
אמא עצבנית, אולי הן ממהרות לאנשהו, אולי היא פשוט לא ישנה מספיק.
— קדימה, רק מהר יותר... — היא אומרת לבת שלה בהיסח הדעת.
הילדה מתחילה בהתלהבות עצומה להעביר את המוצרים מהעגלה למסוע. היא ממהרת. אמא נתנה לה משימה כזאת! צריך להצדיק את האמון!
ופתאום...
שקית דוחן נופלת על הרצפה ונקרעת. כמעט שום דוחן לא נשפך, אבל השקית קרועה. הילדה קופאת באימה. מה היא עשתה!
— נו, הנה, — אמא נאנחת. — ידעתי שזה יקרה! ככה זה כשסומכים! ידיים עקומות בכל מה שאת עושה!.. עכשיו צריך לקחת שקית דוחן חדשה!
הילדה בוכה בלי קול. היא כבר לא רוצה להעביר שום דבר. היא לא יודעת לעשות כלום. יש לה ידיים עקומות. ככה אמא אמרה.
— תנו לי את זה, הרי כמעט כלום לא נשפך, אני אשים לכם בשקית ניילון ותיקחו, הרי רק קרעתם את השקית! — אומרת הקופאית.
— אנחנו לא קרענו, אנחנו הפלנו. היא נקרעה לבד. אני צריכה שקית דוחן שלמה! — אומרת אמא בעצבנות.
היא בעצמה מעבירה את שאר המוצרים למסוע. ולמרגיזת כל התור, הולכת להביא שקית דוחן חדשה.
— תני לי שקית, — אני מבקש מהקופאית, לוקח שקית ניילון ופונה לילדה, שקפאה ליד הקופה כמו מומיה. — תעזרי לי לאסוף את הדוחן, בבקשה.
היא מתיישבת על הברכיים, ואנחנו יחד אוספים את הדוחן לתוך שקית הניילון, בזמן שאמא של הילדה, שכבר חזרה, משלמת על הקניות.
— ומה עכשיו עושים עם הדוחן הזה? שהבת שלך שפכה?
אמא התכוננה לשערורייה.
— זה כבר מגולם במחיר אצלכם. מה את מספרת לי! אני יכולה לשבור כאן את כל האלכוהול, וגם אז אני לא חייבת לשלם עליו. אז דוחן!
— ומי אמור לשלם עליו? אני? — הקופאית מתעצבנת.
— אני אקנה את הדוחן הזה, — אני אומר. — בתנאי שהבת שלך תעזור לי להעביר את המוצרים למסוע. היא עושה את זה כל כך טוב. כואבת לי היד.
המבט המשכנע שלי פוגש את המבט של אמא של הילדה.
וכאילו פתאום התעשתה, היא אומרת:
— כן, אורלי, תעזרי לדוד... כואבת לו היד.
אני מראה לילדה הצגה עם היד הבריאה לגמרי שלי.
אורלי כאילו חוזרת לחיים. מתחילה להעביר בזהירות את המוצרים שלי למסוע. משתדלת. מסתכלת מדי פעם על אמא.
בינתיים המוצרים שלי כבר על המסוע.
אני אורז אותם במהירות בשקיות.
אני, אורלי ואמא שלה יוצאים יחד מהחנות.
— אורלי, היית פעם בברצלונה? — אני שואל.
— איפה?
— בברצלונה.
— לא.
— את יודעת, יש שם כיכר שיש בה המון-המון יונים. והן כמעט לא מפחדות מבני אדם. הן יושבות לאנשים על הכתפיים. ועל הראש. ואנשים מצטלמים איתן. את יכולה לדמיין?
— מגניב!
— רוצה להיות בברצלונה כבר עכשיו?
— כאן? עכשיו? — אורלי מופתעת.
— כן! — אני מוציא את שקית הניילון עם הדוחן. — כאן ועכשיו.
אנחנו מתרחקים מהחנות לפינה קטנה שבה אף אחד לא מפריע לאף אחד, ואני אומר:
— אורלי, הפלת את הדוחן בצורה משעממת מאוד. הוא אפילו לא התפזר. תפילי אותו ככה ש... בום!!! שהכל יתפזר.
אורלי מסתכלת על אמא שלה. היא כבר הבינה הכל, מחייכת ומהנהנת.
אורלי לוקחת ממני את שקית הדוחן.
— ממש על האדמה???
— ממש על האדמה!!!
אורלי שופכת בשמחה את הדוחן על הרצפה, והוא מתפזר כמו זיקוקים צהובים, ומיד... השמיים משחירים!!! מהגגות, מהחוטים, משום מקום, צבא עצום של יונים רעבות צולל במהירות אל רגליה של אורלי הצורחת מרוב התלהבות.
— אמאאאאא! תראי כמה יש!!!! אמאאאאא! הן אוכלות את הדוחן שלנו!!!!! אמאאאאא, אנחנו בברצלונה!!!!
אני ואמא שלה צוחקים. והילדה מוחאת כפיים...
— איזה כיף. תודה לכם. ממש הערתם אותי. כי היום היה לי יום גרוע... — אומרת אמא של אורלי.
טוב, כאן כבר אין לי מה לעשות. הגיע הזמן ללכת.
הורים יקרים, שמרו על הרגשות של הילדים שלכם. אפילו דוחן שנשפך אפשר להפוך לחגיגה שמחה.
את הסיפור הנפלא הזה מצאתי באינטרנט. אני משתף אותו איתכם.
בתור לפניי עומדת אישה עם הבת שלה. הילדה בערך בת חמש.
— אמא, אפשר שאני בעצמי אשים את המוצרים על המסוע? — היא שואלת. היא כל כך רוצה לעזור.
אמא עצבנית, אולי הן ממהרות לאנשהו, אולי היא פשוט לא ישנה מספיק.
— קדימה, רק מהר יותר... — היא אומרת לבת שלה בהיסח הדעת.
הילדה מתחילה בהתלהבות עצומה להעביר את המוצרים מהעגלה למסוע. היא ממהרת. אמא נתנה לה משימה כזאת! צריך להצדיק את האמון!
ופתאום...
שקית דוחן נופלת על הרצפה ונקרעת. כמעט שום דוחן לא נשפך, אבל השקית קרועה. הילדה קופאת באימה. מה היא עשתה!
— נו, הנה, — אמא נאנחת. — ידעתי שזה יקרה! ככה זה כשסומכים! ידיים עקומות בכל מה שאת עושה!.. עכשיו צריך לקחת שקית דוחן חדשה!
הילדה בוכה בלי קול. היא כבר לא רוצה להעביר שום דבר. היא לא יודעת לעשות כלום. יש לה ידיים עקומות. ככה אמא אמרה.
— תנו לי את זה, הרי כמעט כלום לא נשפך, אני אשים לכם בשקית ניילון ותיקחו, הרי רק קרעתם את השקית! — אומרת הקופאית.
— אנחנו לא קרענו, אנחנו הפלנו. היא נקרעה לבד. אני צריכה שקית דוחן שלמה! — אומרת אמא בעצבנות.
היא בעצמה מעבירה את שאר המוצרים למסוע. ולמרגיזת כל התור, הולכת להביא שקית דוחן חדשה.
— תני לי שקית, — אני מבקש מהקופאית, לוקח שקית ניילון ופונה לילדה, שקפאה ליד הקופה כמו מומיה. — תעזרי לי לאסוף את הדוחן, בבקשה.
היא מתיישבת על הברכיים, ואנחנו יחד אוספים את הדוחן לתוך שקית הניילון, בזמן שאמא של הילדה, שכבר חזרה, משלמת על הקניות.
— ומה עכשיו עושים עם הדוחן הזה? שהבת שלך שפכה?
אמא התכוננה לשערורייה.
— זה כבר מגולם במחיר אצלכם. מה את מספרת לי! אני יכולה לשבור כאן את כל האלכוהול, וגם אז אני לא חייבת לשלם עליו. אז דוחן!
— ומי אמור לשלם עליו? אני? — הקופאית מתעצבנת.
— אני אקנה את הדוחן הזה, — אני אומר. — בתנאי שהבת שלך תעזור לי להעביר את המוצרים למסוע. היא עושה את זה כל כך טוב. כואבת לי היד.
המבט המשכנע שלי פוגש את המבט של אמא של הילדה.
וכאילו פתאום התעשתה, היא אומרת:
— כן, אורלי, תעזרי לדוד... כואבת לו היד.
אני מראה לילדה הצגה עם היד הבריאה לגמרי שלי.
אורלי כאילו חוזרת לחיים. מתחילה להעביר בזהירות את המוצרים שלי למסוע. משתדלת. מסתכלת מדי פעם על אמא.
בינתיים המוצרים שלי כבר על המסוע.
אני אורז אותם במהירות בשקיות.
אני, אורלי ואמא שלה יוצאים יחד מהחנות.
— אורלי, היית פעם בברצלונה? — אני שואל.
— איפה?
— בברצלונה.
— לא.
— את יודעת, יש שם כיכר שיש בה המון-המון יונים. והן כמעט לא מפחדות מבני אדם. הן יושבות לאנשים על הכתפיים. ועל הראש. ואנשים מצטלמים איתן. את יכולה לדמיין?
— מגניב!
— רוצה להיות בברצלונה כבר עכשיו?
— כאן? עכשיו? — אורלי מופתעת.
— כן! — אני מוציא את שקית הניילון עם הדוחן. — כאן ועכשיו.
אנחנו מתרחקים מהחנות לפינה קטנה שבה אף אחד לא מפריע לאף אחד, ואני אומר:
— אורלי, הפלת את הדוחן בצורה משעממת מאוד. הוא אפילו לא התפזר. תפילי אותו ככה ש... בום!!! שהכל יתפזר.
אורלי מסתכלת על אמא שלה. היא כבר הבינה הכל, מחייכת ומהנהנת.
אורלי לוקחת ממני את שקית הדוחן.
— ממש על האדמה???
— ממש על האדמה!!!
אורלי שופכת בשמחה את הדוחן על הרצפה, והוא מתפזר כמו זיקוקים צהובים, ומיד... השמיים משחירים!!! מהגגות, מהחוטים, משום מקום, צבא עצום של יונים רעבות צולל במהירות אל רגליה של אורלי הצורחת מרוב התלהבות.
— אמאאאאא! תראי כמה יש!!!! אמאאאאא! הן אוכלות את הדוחן שלנו!!!!! אמאאאאא, אנחנו בברצלונה!!!!
אני ואמא שלה צוחקים. והילדה מוחאת כפיים...
— איזה כיף. תודה לכם. ממש הערתם אותי. כי היום היה לי יום גרוע... — אומרת אמא של אורלי.
טוב, כאן כבר אין לי מה לעשות. הגיע הזמן ללכת.
הורים יקרים, שמרו על הרגשות של הילדים שלכם. אפילו דוחן שנשפך אפשר להפוך לחגיגה שמחה.