סיפורים מצחיקים
כשלאון ומקס היו בערך בני חמש-שש, היינו רושמים סיפורים מצחיקים שקרו להם.
אתם יכולים לצחוק יחד איתנו :)
אמא או גלידה
נוסעים במונית. פתאום הנהג שואל את לאון:
— את מי אתה אוהב יותר, את אמא או גלידה?
לאון מסתובב אליי ואומר: "איזו שאלה טיפשית!" אחר כך, בהפגנתיות, מתרחק מהנהג ומסתכל מהחלון.
הנהג: "נו, בכל זאת, את מי אתה אוהב יותר?"
— איזו שאלה טיפשית אתה שואל! גלידה אני כבר מזמן לא אוכל, ואת אבא אני אוהב יותר.
נהג המונית ההמום מסתכל עליי ושואל בן כמה הוא. אני אומר: "כמה היית נותן לו?"
— נו, בערך עשר, לא פחות.
לאון צחק ואמר: "מה פתאום! אני בן חמש".
הנהג ממש שקע במושב וכל הדרך חזר: "לא יכול להיות, לא יכול להיות..."
אתה תעבוד
לא מזמן טיילתי עם לאון בגינה והוא שאל אותי:
— אמא, את עדיין לא עשירה?
— עדיין לא, חמוד.
— טוב, אני אעזור לך להרוויח כסף — את תנקי לי את החדר, ואני אשלם לך טוב.
רקטה
פעם אחת עברתי ליד החדר שבו לאון למד עם המורה שלו למתמטיקה, ושמעתי את השיחה שלהם:
— לאון, על מה אתה חושב כל הזמן?
— על רקטה. כדי לעוף מהבית, רחוק ממך, ולהיות חופשי.
אישה יפה
לאון, מקס ולנה, המורה שלהם לספורט, שיחקו מחבואים. לאון רץ במדרגות ונפל.
מיד ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. ישבנו יחד על המדרגות ולנה ניגשה אלינו. פתאום לאון אמר:
— לנה, האמת היא שאני לא אוהב לבכות בזמן שאישה יפה מסתכלת עליי!
דשא כחול
היום לאון ומקס היו בפעם הראשונה בחוג ציור. כמו שמקובל במקומות כאלה, הילד אמור לשבת ולהקשיב למורה. אבל זה לא עובד עם הילדים שלנו. השיחה בין לאון, מקס והמורה:
— לאון, תצייר ילד כמו כל הילדים.
— אני לא רוצה לצייר ילד. אני רוצה לצייר בית.
— אבל כולנו מציירים ילדים!
— אני אצייר בית. ככה החלטתי.
— מקס, כבר אמרתי לך שהדשא צריך להיות ירוק, קח עיפרון ירוק!
— אני יודע שהדשא ירוק, אבל אני רוצה שהפעם הוא יהיה כחול.
— לאון, אנחנו משאירים את כל הציורים בכיתה, אז תשאיר גם את הציורים שלך אצלנו.
— אלה הציורים שלי, ואני מחליט בעצמי מה לעשות איתם. אני לוקח אותם איתי הביתה.
השעון
סידרתי את הארונית שלי ובמקרה מצאתי שם את השעון של לאון. מה זה השעון הזה? פעם אחת עבדתי, לאון בא אליי ואמר:
— אבא, בוא נראה ביחד סרט מצויר.
— אני לא יכול, מתוק שלי, אני עובד עכשיו, אני צריך את המחשב.
— למה אתה עובד, אבא?
— כדי להרוויח כסף.
— אז בוא אני אשלם לך כסף, ואתה תדליק לי סרט מצויר?
נתקעתי. אחרי כמה שניות התאוששתי מההלם, החלטתי לשחק איתו את המשחק הזה ואמרתי:
— טוב, לאון, תביא את הכסף.
— לא, אבא, אני אשלם לך אחר כך, בינתיים תדליק לי את הסרט.
— לאאא, חמוד, ככה זה לא הולך! קודם כסף!
לאון חשב ואמר:
— טוב, אני אביא עכשיו.
והלך. הוא לא היה בערך עשרים דקות. כבר חשבתי שהוא שכח הכל, אבל אז לאון הגיע, העיניים שלו מלאות דמעות, אבל הוא לא בכה, התאפק. והוא אמר: "הנה, הבאתי לך את השעון שלי. זה כל מה שיש לי. וכסף אין לי עכשיו".
הוא נתן לי את השעון שלו, התיישב לידי בכורסה וחיבק אותי. אבל את הסרט הוא אפילו לא ביקש שאדליק — הרי כסף הוא לא הביא. חיבקתי אותו, נישקתי אותו מכל הלב, ובאותו ערב ראינו יחד המון סרטים מצוירים. זה הסיפור של השעון הזה, שאני עדיין שומר עד היום :)
טושים בשלים
מקס אומר: "איזו שמחה! מצאתי את הטושים הישנים שלי! חיפשתי אותם כל כך הרבה זמן! אבל זה דווקא טוב, בזמן הזה הם הספיקו להבשיל, תראה כמה עסיסי הם מציירים!"
העוזר
פעם אחת צבעתי דלתות ברזל בבית. ובזמן שהיינו עסוקים בצביעת הדלתות, מקס החליט "לעזור" לנו וצבע... את המכונית של סבא :) כל המשפחה נאלצה לנקות אותה.
פחד ואימה
תמי עושה משהו שאלינה לא אוהבת, ואלינה אומרת לה:
— תמי, תפסיקי לעשות את זה, אחרת אני לא יודעת מה אני אעשה לך! ואם לא תפסיקי לעשות את זה, אז אני עוד יותר לא אדע מה אני אעשה לך!
אני שמחה שבאת
כשאני אוסף את אלינה מבית הספר, אנחנו נכנסים למכונית והיא תמיד אומרת לי:
— אבא, אני כל כך שמחה שבאת לקחת אותי, אני כל כך שמחה שאתה אבא שלי. והיא מחבקת את היד שלי בכל הגוף שלה.
אחרי מילים כאלה מתחשק לי לאסוף אותה כל יום, רק כדי לשמוע את המילים האלה שוב. ושוב. אינסוף פעמים.
משקפיים
פעם אחת לאון שבר את המשקפיים של אמא. טוב, שבר ושבר. ילד. קורה.
עוברות כמה שבועות, אנחנו הולכים לקניון ולאון מבקש רשות — כאילו, תנו לי להסתובב לבד. אני אחזור בדיוק בזמן, לאן שתגידו.
טוב, לך לטייל, אמרנו. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נותנים לו לצאת לבד. הוא כבר מזמן גדול.
בשעה שקבענו נפגשנו. הוא נותן לנטלי קופסה. פותחים — יש שם משקפיים.
— הנה, אמא, הבאתי לך משקפיים חדשים. אני שברתי, אני עבדתי והרווחתי כסף וקניתי. סליחה שהיית שבועיים בלי משקפיים.
הכלל של לאון ומקס
ללאון היה מאז ילדות הרגל כזה — לא משנה מה הייתי מספר לו, למשל איך להרכיב מטוס קטן או איך נכון לתת אגרוף לשק אגרוף — הוא תמיד היה מקשיב לי בתשומת לב, ואז אומר: "אז בוא נעשה את זה עכשיו!"
הייתי חייב ללכת ולעשות את זה יחד איתו, כי אחרת מה הטעם בהסברים ובמילים? יש מילים, ויש מעשים. ההרגל הזה נשאר איתו עד היום.
גם למקס יש משפט קבוע משלו. לא משנה מה היינו מתחילים לעשות, הוא היה מסתכל בתשומת לב ואומר: "זה קשה, אבל אפשרי".
אני פשוט לא יכול!
בוקר של הראשון בינואר. כל הילדים הגיעו אליי למשרד. ויש לנו מסורת כזאת: בראשון בינואר זורקים לחדר סוכריות ומטבעות, כאילו בשביל שנה מוצלחת ומתוקה.
והנה, לאון נכנס, זרק סוכריות, מקס נכנס, זרק סוכריות, אלינה נכנסה, זרקה סוכריות. תמי נכנסת. עומדת בפתח. נטלי אומרת לה: "קדימה תמי, תזרקי את הסוכריות ותיכנסי!".
תמי מחזיקה את הסוכריות חזק בידיים ולא זורקת אותן. חושבת. על הפנים שלה עצב של כל העם היהודי. אחרי כמה שניות של מחשבה היא אומרת: "אני פשוט לא יכולה לזרוק סוכריות! אני לא יכולה! אני בעצמי צריכה אותן!"
כשלאון ומקס היו בערך בני חמש-שש, היינו רושמים סיפורים מצחיקים שקרו להם.
אתם יכולים לצחוק יחד איתנו :)
אמא או גלידה
נוסעים במונית. פתאום הנהג שואל את לאון:
— את מי אתה אוהב יותר, את אמא או גלידה?
לאון מסתובב אליי ואומר: "איזו שאלה טיפשית!" אחר כך, בהפגנתיות, מתרחק מהנהג ומסתכל מהחלון.
הנהג: "נו, בכל זאת, את מי אתה אוהב יותר?"
— איזו שאלה טיפשית אתה שואל! גלידה אני כבר מזמן לא אוכל, ואת אבא אני אוהב יותר.
נהג המונית ההמום מסתכל עליי ושואל בן כמה הוא. אני אומר: "כמה היית נותן לו?"
— נו, בערך עשר, לא פחות.
לאון צחק ואמר: "מה פתאום! אני בן חמש".
הנהג ממש שקע במושב וכל הדרך חזר: "לא יכול להיות, לא יכול להיות..."
אתה תעבוד
לא מזמן טיילתי עם לאון בגינה והוא שאל אותי:
— אמא, את עדיין לא עשירה?
— עדיין לא, חמוד.
— טוב, אני אעזור לך להרוויח כסף — את תנקי לי את החדר, ואני אשלם לך טוב.
רקטה
פעם אחת עברתי ליד החדר שבו לאון למד עם המורה שלו למתמטיקה, ושמעתי את השיחה שלהם:
— לאון, על מה אתה חושב כל הזמן?
— על רקטה. כדי לעוף מהבית, רחוק ממך, ולהיות חופשי.
אישה יפה
לאון, מקס ולנה, המורה שלהם לספורט, שיחקו מחבואים. לאון רץ במדרגות ונפל.
מיד ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. ישבנו יחד על המדרגות ולנה ניגשה אלינו. פתאום לאון אמר:
— לנה, האמת היא שאני לא אוהב לבכות בזמן שאישה יפה מסתכלת עליי!
דשא כחול
היום לאון ומקס היו בפעם הראשונה בחוג ציור. כמו שמקובל במקומות כאלה, הילד אמור לשבת ולהקשיב למורה. אבל זה לא עובד עם הילדים שלנו. השיחה בין לאון, מקס והמורה:
— לאון, תצייר ילד כמו כל הילדים.
— אני לא רוצה לצייר ילד. אני רוצה לצייר בית.
— אבל כולנו מציירים ילדים!
— אני אצייר בית. ככה החלטתי.
— מקס, כבר אמרתי לך שהדשא צריך להיות ירוק, קח עיפרון ירוק!
— אני יודע שהדשא ירוק, אבל אני רוצה שהפעם הוא יהיה כחול.
— לאון, אנחנו משאירים את כל הציורים בכיתה, אז תשאיר גם את הציורים שלך אצלנו.
— אלה הציורים שלי, ואני מחליט בעצמי מה לעשות איתם. אני לוקח אותם איתי הביתה.
השעון
סידרתי את הארונית שלי ובמקרה מצאתי שם את השעון של לאון. מה זה השעון הזה? פעם אחת עבדתי, לאון בא אליי ואמר:
— אבא, בוא נראה ביחד סרט מצויר.
— אני לא יכול, מתוק שלי, אני עובד עכשיו, אני צריך את המחשב.
— למה אתה עובד, אבא?
— כדי להרוויח כסף.
— אז בוא אני אשלם לך כסף, ואתה תדליק לי סרט מצויר?
נתקעתי. אחרי כמה שניות התאוששתי מההלם, החלטתי לשחק איתו את המשחק הזה ואמרתי:
— טוב, לאון, תביא את הכסף.
— לא, אבא, אני אשלם לך אחר כך, בינתיים תדליק לי את הסרט.
— לאאא, חמוד, ככה זה לא הולך! קודם כסף!
לאון חשב ואמר:
— טוב, אני אביא עכשיו.
והלך. הוא לא היה בערך עשרים דקות. כבר חשבתי שהוא שכח הכל, אבל אז לאון הגיע, העיניים שלו מלאות דמעות, אבל הוא לא בכה, התאפק. והוא אמר: "הנה, הבאתי לך את השעון שלי. זה כל מה שיש לי. וכסף אין לי עכשיו".
הוא נתן לי את השעון שלו, התיישב לידי בכורסה וחיבק אותי. אבל את הסרט הוא אפילו לא ביקש שאדליק — הרי כסף הוא לא הביא. חיבקתי אותו, נישקתי אותו מכל הלב, ובאותו ערב ראינו יחד המון סרטים מצוירים. זה הסיפור של השעון הזה, שאני עדיין שומר עד היום :)
טושים בשלים
מקס אומר: "איזו שמחה! מצאתי את הטושים הישנים שלי! חיפשתי אותם כל כך הרבה זמן! אבל זה דווקא טוב, בזמן הזה הם הספיקו להבשיל, תראה כמה עסיסי הם מציירים!"
העוזר
פעם אחת צבעתי דלתות ברזל בבית. ובזמן שהיינו עסוקים בצביעת הדלתות, מקס החליט "לעזור" לנו וצבע... את המכונית של סבא :) כל המשפחה נאלצה לנקות אותה.
פחד ואימה
תמי עושה משהו שאלינה לא אוהבת, ואלינה אומרת לה:
— תמי, תפסיקי לעשות את זה, אחרת אני לא יודעת מה אני אעשה לך! ואם לא תפסיקי לעשות את זה, אז אני עוד יותר לא אדע מה אני אעשה לך!
אני שמחה שבאת
כשאני אוסף את אלינה מבית הספר, אנחנו נכנסים למכונית והיא תמיד אומרת לי:
— אבא, אני כל כך שמחה שבאת לקחת אותי, אני כל כך שמחה שאתה אבא שלי. והיא מחבקת את היד שלי בכל הגוף שלה.
אחרי מילים כאלה מתחשק לי לאסוף אותה כל יום, רק כדי לשמוע את המילים האלה שוב. ושוב. אינסוף פעמים.
משקפיים
פעם אחת לאון שבר את המשקפיים של אמא. טוב, שבר ושבר. ילד. קורה.
עוברות כמה שבועות, אנחנו הולכים לקניון ולאון מבקש רשות — כאילו, תנו לי להסתובב לבד. אני אחזור בדיוק בזמן, לאן שתגידו.
טוב, לך לטייל, אמרנו. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נותנים לו לצאת לבד. הוא כבר מזמן גדול.
בשעה שקבענו נפגשנו. הוא נותן לנטלי קופסה. פותחים — יש שם משקפיים.
— הנה, אמא, הבאתי לך משקפיים חדשים. אני שברתי, אני עבדתי והרווחתי כסף וקניתי. סליחה שהיית שבועיים בלי משקפיים.
הכלל של לאון ומקס
ללאון היה מאז ילדות הרגל כזה — לא משנה מה הייתי מספר לו, למשל איך להרכיב מטוס קטן או איך נכון לתת אגרוף לשק אגרוף — הוא תמיד היה מקשיב לי בתשומת לב, ואז אומר: "אז בוא נעשה את זה עכשיו!"
הייתי חייב ללכת ולעשות את זה יחד איתו, כי אחרת מה הטעם בהסברים ובמילים? יש מילים, ויש מעשים. ההרגל הזה נשאר איתו עד היום.
גם למקס יש משפט קבוע משלו. לא משנה מה היינו מתחילים לעשות, הוא היה מסתכל בתשומת לב ואומר: "זה קשה, אבל אפשרי".
אני פשוט לא יכול!
בוקר של הראשון בינואר. כל הילדים הגיעו אליי למשרד. ויש לנו מסורת כזאת: בראשון בינואר זורקים לחדר סוכריות ומטבעות, כאילו בשביל שנה מוצלחת ומתוקה.
והנה, לאון נכנס, זרק סוכריות, מקס נכנס, זרק סוכריות, אלינה נכנסה, זרקה סוכריות. תמי נכנסת. עומדת בפתח. נטלי אומרת לה: "קדימה תמי, תזרקי את הסוכריות ותיכנסי!".
תמי מחזיקה את הסוכריות חזק בידיים ולא זורקת אותן. חושבת. על הפנים שלה עצב של כל העם היהודי. אחרי כמה שניות של מחשבה היא אומרת: "אני פשוט לא יכולה לזרוק סוכריות! אני לא יכולה! אני בעצמי צריכה אותן!"