פרק 8. בור. המתנה הטובה ביותר לאיש עסקים.

בור. חושך. אין אף אחד בסביבה. כל מי שאתה מכיר נרתע ממך, כמו ממצורע. כבר אין צורך לכבות שריפות, כי אין עם מה. אין כסף, אין כוח, אין חשק לעשות כלום. ריקנות. חשכה מוחלטת.

לא ברור איך ממשיכים לחיות. מסביב רק תוהו ובוהו. הכל נשרף והלך לגיהינום, שגם הוא לעזאזל נשרף. בא לי לשלוח את כולם רחוק, להסגר איפשהו בחדר חשוך ולא לראות אף אחד. אני רוצה לצעוק: "עצרו את כדור הארץ, אני רוצה לרדת!".

אולי באמת לרדת? לתמיד? איפה להשיג אקדח? יותר קל שאתלה את עצמי...

אתה רציני? נניח שעשיתי את זה. מה עם הילדים שלי? מי יגדל אותם? מה יצא מהם כשכולם יצביעו עליהם ויגידו - אבא שלך מתאבד! מה תגיד אשתי לילדים - אבא נפל ולא הצליח לקום?

לא. זה לא זה...

מה לעשות? אין לי מושג. אבל התאבדות היא לא אופציה בכלל...

איך אחזיר חובות של 2,000,000 שקל? מאיפה אשיג את הכסף?

אולי אני חולם? אולי אתעורר עוד מעט ואגלה שהכל היה רק בחלום? אני רוצה להתעורר! זה חלום, נכון?

לא, זה לא חלום. זו המציאות החדשה שלך...

אני הולך לחנות עם הבן שלי, לאון, בן שלוש. הולך כדי לקנות לו חלב ובכיס שלי 20 שקלים אחרונים. הנה, אקנה עכשיו חלב וזהו. לא נשאר פרוטה. מה אתן לאכול לילדים מחר? אני לא יודע.

התחלתי לבכות בשקט. לא לבכות, אלא ליילל. לאון הביט בי ואמר: "אבא, מה קרה? כואב לך משהו?"

לא עניתי לו. רק הבטתי בו והבנתי שאצטרך לקום ולהמשיך הלאה ולו רק למענו, ולו רק למען משפחתי.

במצבים כאלה, ישנם רגעים שלא מעניין אותך כלום. באמת כלום - לא המצב, לא מה שאנשים אומרים עלייך, לא חובות, לא העבר ולא העתיד, שילך לעזאזל הכל...

שיחשבו ויגידו מה שבא להם. אתה רק רואה מול העיניים את הילד שלך, שמביט בביטחה לתוך עינייך והולך אחריך ואתה מוכן לעשות הכל כדי לא לבגוד באמונו.

אין יותר לאן ליפול. מפחיד יותר ועמוק יותר כבר לא יהיה. זו תחתית הבור.

אולי לשכוח שהייתה לי חברה ענקית? לדמיין שאני מתחיל מאפס? כבר התחלתי מאפס יותר מפעם אחת. אז אתחיל שוב!

נכון, כולם הפנו לי עורף, אבל אני חי! יש לי ידיים ורגליים. נכון, הם לקחו את כרטיסי האשראי שלי, את הרכב, את הדירה ואת העסק.

אבל יש לי משהו שהם לא יכולים לקחת ממני... הניסיון שלי. את זה אף בנק לא ייקח ממני. הוא יישאר תמיד איתי.

אין כוח ואין חשק לעשות כלום. אבל אתה חייב לצאת מהבור. מהר ככל האפשר. אבל איפה להשיג כוחות? חייבים לשאוב כוח מהמצב המחורבן...

מזכיר לי בדיחה:

תחרות גמר בג'ודו ללא חוקים. מתחרים רוסי נגד אמריקאי - כושי חסון. המאמן נותן ללוחם הרוסי הוראות אחרונות:

- תזהר. יש לו תרגיל מסוכן. אם הוא תופס אותך, אז הלך עליך. הוא כבר הפך רבים לנכים.

הקרב התחיל, המאמן מסתכל על הכושי, רואה שהוא תפס את הילד הרוסי, ומרוב הצער הלך לשתות וודקה בחדר ההלבשה...

פתאום שומע צרחות ואחריו מתנגן המנון רוסי. המאמן לא מאמין למשמע אוזניו, חוזר לזירה ורואה על החזה של הבחור הרוסי מדליה. הלוחם השחור שוכב מחוסר הכרה.

המאמן בהלם ושואל את הבחור הרוסי איך הוא עשה את זה. הבחור עונה: בקיצור, הוא תפס אותי כמו שהזהרת. כבר לא הרגשתי את הידיים. אחת כאן, שניה שם, את הרגליים שלי בכלל לא מצאתי. דבר אחד שריאיתי מול הפרצוף שלי - זה ביצים. חשבתי לעצמי – "אין מה להפסיד" ונשכתי חזק חזק בביצים... אין לך מושג מה אדם מסוגל לעשות כאשר הוא נושך את עצמו בביצים...

התוכנית לצאת מן הבור הייתה פשוטה ובנאלית - להשתמש במה שהם לא הצליחו לקחת ממני - ניסיון וקשרים, כדי להתרומם שוב ולעמוד על הרגליים.

התייעצתי עם עורכי דין איך כדאי להתנהג במצב שלי. כל עורכי הדין אמרו לי: "תכריז על פשיטת רגל. במשך שבע שנים תשלם סכום קטן לכל הבנקים. אתה אפילו לא תרגיש את התשלום, כי הוא קטן מאוד. אחרי שבע שנים, סביר להניח שימחקו לך את החובות. כולם עושים את זה. אתה לא הראשון ולא האחרון".

לא רע, כמובן, למחוק את כל החובות, אבל כאשר אתה מכריז על פשיטת רגל, ראשית, אתה כבר לא יכול לפתוח עסק על שמך, שנית, אתה לא יכול לטוס לחו"ל והכי חשוב, אתה מאבד את אימון הציבור. לכן, לאחר ששקלתי הכל, החלטתי ללכת בדרך אחרת.

בנוסף לכל החסרונות הנ"ל, עורכי הדין דרשו כמעט 50,000 שקלים עבור ליווי בתהליך של פשיטת רגל. לא היה לי כסף כזה. לכן החלטתי להילחם בעצמי.

Let’s נתחיל הכל מחדש...

דבר ראשון שעשיתי - נפגשתי עם כל מי שהייתי חייב לו כסף ועם כל הבנקים - דיסקונט, הפועלים, אוצר החייל. אמרתי לכולם: "העסק שלי נפל. התרסקתי. אבל אני לא מתכוון להישאר הרבה זמן בחורבות האלה. החלטתי לקום על הרגליים. אני לא בורח לשום מקום. הנה אני. לא מתחבא. לא צריך לחפש אותי. יש לי רק בקשה אחת – תתאזרו בסבלנות ואל תלחצו עלי. אני אשלם לכם הכל ברגע שאעמוד על הרגליים. אם תמתינו, תקבלו הכל, עד הפרוטה האחרונה. אם לא, ותבחרו ללחוץ עלי ולתבוע - אתם תקבלו את המינימום שבית המשפט יקבע".

רבים הסכימו לחכות. בדרך כלל החייבים מסתתרים, אבל אני לא הסתתרתי בשום מקום. אני עצמי באתי וביקשתי לחכות. רק הבנקים וחברות גדולות לא הסכימו להמתין. חברת אורנג', ביטוח לאומי, בזק, כל הבנקים ואחד השותפים - הגישו נגדי תביעה.

אני את שלי אמרתי להם. המצפון שלי היה נקי. עכשיו הם יכולים לעשות מה שבא להם.

כאשר סיימתי סבב של אלה שהייתי חייב להם, עברתי לסעיף שני של התוכנית שלי. התחלתי להגיע רגלי (לא היה לי כסף לנסיעות) אל עשרות אנשי עסקים מוכרים - החל מבעלי חנויות לתכשיטים שאותם הכרתי שנים, ועד עורכי דין, עימם נפגשתי לאור האירועים האחרונים. בתור התחלה, פשוט הייתי קופץ אליהם לכוס קפה, לשוחח, לשאול מה שלומם.

תוך כדי שיחה, סיפרתי להם ללא היסוס מה קרה איתי ושאלתי אם יש להם כיוונים עסקיים מעניינים שאני יכול להקים יחד איתם.

כמובן, זה מגוחך לשמוע מאדם שזה עתה התרסק בעצמו, שהוא יכול לעזור למישהו להקים כיוון עסקי חדש. אבל האנשים האלה לא הכירו אותי מהיום. הם ידעו איך נפלה IsraTech. הם ידעו שלא אשב זמן רב בשילוב ידיים, מיילל וממתין לישועה.

כמובן, למרות ההיכרות שלנו, הם ניסו להתרחק ממני - אף אחד לא רוצה לעשות עסקים עם מי שהתרסק. מי יודע איזה בעיות יביא? הם היו אומרים לי בנימוס: ״תחזור בעוד שבוע, אולי נחשוב על משהו בשבילך״. אבל ידעתי שאלה הן רק תירוצים כדי להיפטר ממני.

לא רציתי לבוא בעוד שבוע. לא רציתי להטריד אותם. לא רציתי להציק להם. לכן חשבתי על תוכנית ערמומית.

לרוב בעלי העסקים שנפגשתי איתם, לא היו אתרי אינטרנט. אמרתי להם: "אני אבנה לך אתר. אני צריך ממך רק תמונות וטקסטים. את השאר אני אעשה בעצמי. תקבל את הכל כמעט בחינם".

מה זה אומר "כמעט"? זה אומר שאתה מקבל את האתר ממני בחינם ואם אי פעם אצטרך משהו ממך בעסק שלך, אתה תעזור לי.ממש כמו בפרק הראשון בסרט ״הסנדק״ :)

זה מאד התאים להם. הם התחילו להזדקק לי.


מרחתי את בניית האתר ל- 5-10 פגישות. בפגישה ראשונה קובעים עיצוב, בשניה – תמונות, אחר כך טקסטים וכו'. התהליך נמשך הרבה זמן. בינתיים אני יכול לבוא אליהם בכיף ולהזכיר להם על קיומי - יש לי סיבה להיות מול העיניים שלהם.

עכשיו הם שמחו לראות אותי, כי זה נחמד לראות אדם שבא ונותן לך אתר בחינם, שעולה בין 10 ל -15 אלף שקל.

הייתי נכנס ביום ל-5-7 אנשי עסקים. השמועות התפשטו במהירות ואנשים החלו לקרוא לי: "בוא ותבנה גם לנו אתר בחינם".

החלטתי שהגיע הזמן לתת לפעילות הזו משמעות עסקית. הלכתי לאנשים עם ההצעה: "אני אבנה לך אתר אינטרנט, אבל אתה תשלם רק 250 שקל בחודש כל עוד תזדקק לאתר. ברגע שלא תצטרך את האתר - תפסיק לשלם."

הסכום שביקשתי היה מגוחך, כי כפי שכבר אמרתי, אז, בניית אתר עלתה 10,000-15,000 שקלים. אנשים הסכימו בשמחה ושילמו לי 250 שקל בחודש. יתרה מזאת, אני לא דרשתי שום התחייבויות מהם. מי שכבר לא זקוק באתר, יכול להפסיק את התשלום, ללא כל התראה מראש.

הגדרתי לעצמי משימה - לקבל לפחות הזמנה אחת ביום לבניית אתר.

כן, התייחסתי לעצמי כפשיסט, אבל לא הייתה לי ברירה. אם לא הייתי סוגר הזמנת אתר - לא היה לי כסף להאכיל את הילדים. במשך כל התקופה קרה רק פעמיים, שלא הצלחתי למצוא לקוח לאתר. באותו יום לא חזרתי הביתה. ביליתי את הלילה על הספסל, כמו הומלס.

בדרך כלל היו לי מספר הזמנות ביום. ברגע שהייתי סוגר עסקה, הייתי ממהר הביתה, כי אני בניתי את אתרי האינטרנט האלה בעצמי. הייתי מסיים לעבוד בשתיים לפנות בוקר, הולך לישון ומתעורר בחמש בבוקר. לא יכולתי להירדם, כי הייתי צריך לסיים את האתר ולהתכונן לפגישות חדשות.

אגב, עדיין יש לי את ההרגל הזה. כל יום אני מתעורר בחמש בבוקר. בשבילי זה הזמן הפורה ביותר של היום. עד שמונה בבוקר אני מסיים את כל המשימות ואז אני חופשי כל היום.

עם הביטוי הנעים הזה לאוזן - "ארבייטן סצוקו, השמש עדיין זורחת!", הייתי מתעורר בחמש בבוקר, כשכל המשפחה ישנה ועדיין היה חשוך בחוץ. מאוחר בלילה, כשחזרתי אחרי יום מלא של ריצות והייתי צריך לבנות אתרים חדשים, שוב הייתי מעיר את עצמי עם "ארבייטן סצוקו, השמש עדיין זורחת!".

אחרי חמישה חודשים של חרישה חסרת רחמים וחסרת שינה, היה לי נכס לא רע – בתיק עבודות שלי היו 100 אתרים, שעבורם שילמו לי 250 שקל בחודש, אשר הביאו לי 25 אלף שקל הכנסה חודשית. יכולתי שוב להאכיל את משפחתי.

אבל העושר הגדול ביותר היה במשהו אחר - הקשרים שלי התחזקו. אנשים שמחו לפגוש אותי, הזמינו אותי לקפה ושיתפו אותי בבעיות שלהם. צברתי מידע עצום: מה אנשי עסקים צריכים, מה וכמה הם מוכנים לשלם על פתרון הבעיות שלהם.

כך סומנה נקודה אחרונה בתוכנית שלי ליציאה מן הבור. חיפשתי עסקאות שבאמצעותם אני יכול לפתור בעיה של אנשי עסקים ולהביא לי פרנסה טובה.

אחת העסקאות שסגרתי תוך שעתיים, הייתה על סך 470,000 שקל ולי נשארו מזה 330 אלף שקל נטו.

הייתה חברה שנזקקה לתוכנה לניהול לקוחות, כלומר CRM אישי משלה. נודע לי על זה מאחד ממכריי, עורך דין עסקי. הוא סיפר לי שחברות רבות נגשו למכרז, אבל ההנהלה לא מצליחה כבר חצי שנה להחליט עם מי לעבוד, כי אף אחד לא מוכן להתחייב על לוח זמנים של ביצוע הפרויקט.

אמרתי לו: "קח אותי אליהם. אם העסקה תיסגר, תקבל את חלקך". הוא אירגן פגישה.

הפגישה התקיימה בתל אביב והחלטנו לצאת מאשקלון שעתיים לפני הפגישה, למרות שהנסיעה לתל אביב ערכה רק חמישים דקות. לפגישות מסוג זה אסור לאחר. אפילו בדקה.

זה בדיוק מה שקרה. הגענו שעה קודם וחיכינו בלובי. דקה לפני הפגישה עלינו למשרד. שם הופתעו לטובה שהצלחנו להגיע בזמן, למרות הפקקים. הם אמרו: "בדרך כלל כולם מאחרים בחצי שעה, כי הם לא מצליחים למצוא מקום חניה".

זו הייתה התחלה טובה.

בפגישה סיפרו לי על המערכת והראו את המפרט הטכני. לאחר שלמדתי את המפרט, שאלתי: "כמה אתם משלמים עבור הפרויקט וכמה זמן יש לי?" הם אמרו שהתקציב הוא 420,000 שקל והם מוכנים לחכות שנה.

ביקשתי לחשוב כחצי שעה, למדתי את המפרט לעומק ואמרתי להם שאני אסיים את הפרויקט תוך חודשיים.

הם התחילו לצחוק עלי ואמרו שזה בלתי אפשרי. עניתי: "אם אני לא אסיים בעוד חודשיים, אל תשלמו לי כלום ואני אתן לכם את כל המערכת במתנה, אבל אם אסיים בזמן, אתם תשלמו לי עוד 50,000 שקל על זה שלא האמנתם לי".

הם נעשו רציניים, השתתקו, הביטו זה בזה, התווכחו קצת ו... חתמו על חוזה.

אולי זה נשמע כמו מעשה משוגע, אבל הכרתי את היכולות שלי. היה לי ניסיון רב בבניית מערכות CRM, היה לי ניסיון רב בתכנות וניהול פרויקטים מסוג זה. בנוסף, לא באתי מהרחוב - הביא אותי לכאן עורך דין מוכר שהכיר גם אותי וגם אותם. קשרים בעולם העסקי פותרים המון.

התקשרתי למתכנתים שעבדו בחברה שלי, הסברתי להם את המשימה, סיכמתי איתם על תנאיי עבודה וצללנו לתוך הבניה. לא היה לי משרד, אז עבדנו בבית של אחד המתכנתים. כל יום. כולל שישי ושבת. למעשה, גרנו ליד המחשב. בדרך כלל הייתי חוזר הביתה הרבה אחרי חצות. לפעמים נשארתי לישון באותו מקום, אצל המתכנת, כי כבר לא היה טעם ללכת הביתה - אחרי מספר שעות הייתי צריך לחזור ולהמשיך לחרוש.

אחרי חודש וחצי, הפרויקט היה מוכן.

הלקוח שמח מאד כשראה את הפשטות והנוחות של המערכת. כעבור יומיים קיבלתי את הכסף שלי, שילמתי למתכנתים 50,000 שקל, נתתי 40,000 שקל לעורך דין שהביא אותי לשם ונשארתי עם 330,000 שקל נטו. כמעט ולא שילמתי מסים, כי כיסיתי את חובות החברה בכל הכסף הזה.

כמובן, עסקאות כאלה לא מזדמנות כל יום, אבל במשך שנתיים הצלחתי לסגור שלוש עסקאות כאלה ובכך לסגור את כל החובות שלי.

האנשים שבאו לקראתי וחיכו לתשלום החובות, קיבלו הכל במלואו, עד השקל האחרון, כפי שהבטחתי להם.

הבנקים והחברות שתבעו אותי, קיבלו מינימום. הצלחתי לבדי, ללא עורכי דין, לנהל איתם משא ומתן ולסגור חוב של יותר ממיליון שקל ב-380,000 ₪ בלבד. לא הייתה להם ברירה אלא להסכים עם התנאים שלי, כי הם כבר לא יכלו לקבל ממני שום דבר - לא נשארו לי בתים או מכוניות, לא נשאר לי שום דבר שאפשר היה לקחת.

אני לא רואה סיבה מיוחדת לספר כאן איך ניהלתי משא ומתן עם הבנקים והצלחתי להוריד אותם למינימום. אני בטוח שאם אתם תצטרכו, תוכלו לעשות את זה גם. כאשר אתה נוגס בביצים שלך - הכל הופך להיות לאפשרי :)

רק שנים לאחר מכן הבנתי שהבור שבו נפלתי, הייתה המתנה הכי טובה שלי בחיים. הבור הזה הפך לבסיס מצויין להתרוממות החדה שלי.