פרק 7. הבנק הסלולרי הראשון בישראל.
המיזם החדש שלנו נקרא Area, כלומר, אזור. הרעיון המרכזי של הפרויקט היה שכל משתמש יכול לבנות אתר אינטרנט משלו, ללא תלות במתכנת. היום אי אפשר להפתיע עם זה את אף אחד, אבל אז היינו הראשונים בישראל שעשו זאת.
בנוסף ליכולת לבנות אתרי אינטרנט, הוספנו למערכת לוח מודעות, חדשות, אלבומי תמונות ועוד. מדי חודש הוספנו לפחות מדור אחד חדש. תוך חודשים בודדים Area הפכה לפורטל ענק.
אנשים בעצמם פרסמו זה לזה את Area. הם היו נרשמים למערכת, בונים את אתרי האינטרנט שלהם, מוסיפים תוכן, תמונות, ובכך מביאים את מכריהם ואת חבריהם לאתר, מה שהביא לנו עוד יותר משתמשים חדשים.
מדי יום נוספו ל-Area עוד ועוד אנשים חדשים. בהתחלה עשרות, לאחר מכן מאות והגיע גם לאלפי משתמשים חדשים ליום. אנשים יצרו אתרים שונים - החל מאלבומי תמונות משפחתיים פשוטים ועד תיקי עבודות מקצועיים וקטלוגים של מוצרים.
המשתמשים לא שילמו לנו כסף, אבל לא מיהרנו להרוויח. עסקנו בהגדלת מאגר המשתמשים. ככל שנוכל לקבל יותר משתמשים - כך נוכל לגבות יותר כסף על פרסום.
התחילו לכתוב עלינו בעיתונים. סיפרו עלינו ברדיו ובטלוויזיה. ראיינו אותנו. היה לנו תור של אנשים שהשתוקקו לעבוד אתנו - הם רצו שנפרסם אותם, נחבר את שירותיהם ל-Area, נתן גישה למשתמשים.
הפרויקט התפתח כל הזמן, נוספו לו מודולים ושירותים חדשים - קטלוג מוצרים, יומן ייעוץ, יומן מקוון וכו'. בין היתר, נרשמו אצלנו הרבה פרילנסרים - הם בנו אתרים שלהם והציגו שם את עצמם ואת תיקי עבודות. היו שהציעו שרותי עיצוב, היו שעסקו בהכנת לוגו, אחרים הציעו שירותי עיסוי, אדריכלות, ראיית חשבון וכו'.
חשבנו: למה לא לתת לאנשים הזדמנות לשלם זה לזה עבור השירותים שלהם? לדוגמה, פרילנסר הכין לוגו והוא מיד מקבל כסף על חשבון Area. ללא העברות בנקאיות וכרטיסי אשראי. הכסף ינוע בתוך המערכת Area וכאשר אדם ירצה לקבל מזומנים, הוא יכול בקלות למשוך אותו באמצעות כל בנק.
כן, התהליך מחייב שגם הלקוח וגם הספק יהיו רשומים ב-Area. אז מה? זה נהדר! שניהם יירשמו ויהיו לנו עוד יותר משתמשים.
לפעמים מגיע רגע, שמשנה את המהות וכיוון העסק והחיים. הכל מתנהל ברוגע, זורם, מתקדם, ופתאום עולה רעיון שהוא בגדר של מהפכה ומשנה את מבנה כולו. הרעיון של העברת כספים בין המשתמשים התברר כרעיון כזה. פתאום הכל השתנה. החברה עברה ארגון מחדש, במטרה ליישם את הרעיון.
לכסף הוירטואלי שלנו נתנו שם ArMoney. השילוב של Area ו-Money. זה גם נשמע איטלקי-רומנטי וגם היה לשם הזה צליל יפה.
שכרנו מתכנתים נוספים, מעצבים ומומחי מערכת סליקה ובילינג. מספר חודשים של עבודה קשה והמערכת הייתה מוכנה.
כל משתמש המערכת יכול להעביר כסף למשתמש אחר במערכת, ללא בנקים וכרטיסי אשראי. בקליק אחד הוא יכל היה להעביר כסף לחשבון שלו ולראות מייד את ההפקדה בכרטיס האשראי. הכל נבנה על תשתיות הכי מתקדמות ומערכות בילינג מבוטחות ביותר.
עכשיו, אחרי יותר מ-15 שנים, אני מבין שהיה לנו את הפייסבוק משלנו עם מטבע משלנו, בדומה ל- Bitcoin.
בנינו מערכת חזקה להפליא, בתקופה שלא היו סמארטפונים! מכשיר נוקיה בנאלי נחשב אז ל-"החכם" ו-"המגניב". למרות כל ה״חוכמה״ של המכשיר הזה, הצלחנו לבנות מערכת תשלומים עבור המשתמשים שלנו. לקוח היה מקיש את מספר הטלפון של הספק, את הסכום ואת שם המוצר - קליק אחד והכסף היה עובר מארנק אחד לשני.
מייסדים ושותפים של IsraTech.Net. מאיר שביט, אלי שביט, אבי מילר.
IsraTech.Net הייתה בעליה של כל הפרויקטים של המערכת:
Area, Money Inspector, Pinkas וכו'.
הבאנו את המערכת לשלמות. היא הייתה כל כך פשוטה ונוחה שגם אנשים שלא ממש הסתדרו עם מחשב ידעו להפעיל אותה בקלות.
אנשים התחילו להשתמש בשירות החדש באופן מיידי. כבר ביום הראשון, בוצעו 247 עסקאות, ומספרם הלך וגדל מיום ליום.
אבל לאחר מספר שבועות עצרו אותנו. קיבלנו מכתב רשמי של הממשלה, בו נאסר עלינו להשתמש במערכת התשלומים שלנו. כדי לבצע עסקאות מסוג זה, היינו צריכים לקבל אישור מהבנק המרכזי של ישראל - בנק ישראל.
לא הבנו בשביל מה אנחנו צריכים את האישור הזה - אנחנו הרי לא בנק ואנחנו לא מנפיקים הלוואות! יש לנו רק מאגר לקוחות שרוצה לשלם זה לזה תמורת השירותים. מה הקשר לבנק? אבל להתווכח עם המדינה, במיוחד עם מדינת ישראל - זה לא הדבר הכי חכם.
פנינו מיד אל "בנק ישראל" בבקשה לקבל אישור להשתמש במערכת. חודש לאחר מכן קיבלנו סירוב. "בנק ישראל" ענה לנו שנקבל אישור לעסקאות אך ורק אם המערכת שלנו תהפוך לחלק מבנק ידוע אחר.
היה צורך לחפש בדחיפות פתרון. טונות של כסף היה מונח תחת רגלינו, אבל לא הרשו לנו להרים אותו. עבור כל עסקה יכולנו לקבל עמלה זעירה וזה היה מספיק כדי לגדול ולהתפתח עוד יותר. אבל לא. הגישה לכסף נסגרה על ידי דוד גדול ונורא - "בנק ישראל".
אין ברירה, צריך לשכנע אחד הבנקים המרכזיים להסכים להיות שותף שלנו.
הכנו מצגת לבנקים. הפעלנו את כל הקשרים כדי שנצליח לפתוח דלתות אל חדרי ההנהלה של כל הבנקים בישראל. ניסיונותינו הראשונים כשלו. נאלצנו למכור חלק מהחברה ולצרף מספר שותפים חדשים, בעלי השפעה ואלה שידעו לפתוח דלתות.
השותפים החלו לשבור קירות הבנקים. כמעט כל יום נסענו לבנקים שונים והצגנו מצגות. קודם למנהל פשוט, אחר כך למנהל שלו, אחרי זה למנהלי המערכת שלהם, אחרי זה למחלקת השיווק שלהם, אחרי זה עוד למישהו אחר... בקיצור, מצגות אינסופיות כל יום.
עברנו את כל הבנקים בישראל, בכל הרמות - "דיסקונט", "הפועלים", "לאומי", "מזרחי", "בינ"ל", היינו אפילו בבנק הדואר! היינו בכל בנק מספר פעמים. בכל הבנקים אמרו לנו: "הרעיון שלכם מבריק. הוא מיושם באופן מושלם ועומד בכל התקנים. אנחנו נחשוב על ההצעה שלכם ונודיע לכם על ההחלטה".
אף בנק לא סירב, אבל אף אחד מהם גם לא אמר ״כן״.
הזמן חלף. הימים הפכו לחודשים. הוצאות תחזוקת החברה היו עצומות - מתכנתים יקרים, מעצבים, מנהלי מערכות, מומחי מערכות בילינג, צוות מנהלים, שיווק, שכירות עבור המשרד.
מדי חודש השקענו מכספנו, לקחנו הלוואות וחיפשנו משקיעים, כדי לתחזק את המערכת העצומה הזו והמתנו לתשובה מהבנק.
כדי לקבל הלוואות נוספות, משכנתי את הדירה ואת הרכב שלי. כאשר גם הכסף הזה לא הספיק וכדי שהעסק לא יתמוטט, אבא שלי משכן את דירתו, את רכבו ואפילו את הסחורה מחנות התכשיטים שלו. ידענו שאנחנו מסתכנים מאוד - יכלנו לאבד את כל מה שהרווחנו במשך שנים.
לא, לא היינו מטומטמים חסרי שכל. האמנו כי הפרויקט יצליח ובסופו של דבר אחד הבנקים יסכים לשתף פעולה איתנו ונצא לדרך המלך. החלטנו ללכת עד הסוף.
בשלב מסוים, המשאבים האישיים שלנו הסתיימו. נאלצנו למכור עוד 18% מהחברה לקבלן מפורסם מאוד בישראל.
סיכמנו שהוא יקבל 18% מהחברה ויעזור לנו לעשות עסקה עם הבנק. הוא אדם מפורסם מאוד ויכול היה להגיד כמעט לכל בנק: "זה פרויקט שלי. תגרמו לזה לעבוד".
עד שנקבל תשובה מהבנק, הוא התחייב לתמוך בחברה למשך שנה לפחות ולשלם את כל עלויות התחזוקה.
לרוע המזל, המשקיע החדש לא נקף אצבע במשא ומתן עם הבנקים. יתר על כן, שלושה חודשים לאחר מכן הוא אמר כי הוא מפסיק לתמוך כספית בחברה.
"איך זה יכול להיות?! הרי סיכמנו על תקופה של שנה! חתמת על החוזה!"- אמרנו לו.
הוא ענה: "נכון, חתמתי על החוזה. נכון, הבטחתי לתת לכם כסף. אבל לא יהיה כסף. תעשו מה שאתם רוצים".
עבורו, אנחנו והחברה שלנו היינו כמשחק ילדים. היינו השקעה מהסוג "ילך - טוב, לא ילך – לא קרה כלום". לכן, כשראה שהוא צריך להתאמץ ולהיפגש שוב ושוב עם בנקאים כדי להזיז עניינים, הוא פשוט עזב אותנו באמצע הדרך.
לא רציתי להאמין בזה, אבל הגיע הסוף.
החלו לחזור שיקים. העובדים לא קיבלו את שכרם ולא יצאו לעבודה. רבים מהם תבעו אותנו. כל הנאמנות שלהם "אני אוהב אותך מאוד ומוכן לעשות הכל למען הרעיון" נעלמה תוך מספר שעות. המשקיעים הפסיקו להגיב לטלפונים. במקרה טוב ענו לנו בקרירות: "אלה הם הבעיות והחובות שלכם, תתמודדו איתם בעצמכם".
אחד השותפים, רמי ב., שעמו עבדנו יחד תקופה ארוכה, אכלנו יחד ולא היה לנו ספק שהוא יעמוד לצדינו ולא יעזוב בעת צרה, הגיש נגדי תביעה. הוא אמר: "שום דבר אישי. זה עסק. בכל מקרה ייקחו ממך את הכל, אז לפחות אני אקבל את חלקי".
הכל נגמר.
אני אישית הייתי חתום על כל החוזים, על כל ההלוואות שלקחנו מהבנקים. הייתי ערב ומשכן של כל ההלוואות. הייתה לי הרגשה שאני עומד על סיפונו של טיטניק, מול הקיר שממנו עומדים לפרוץ המים ואין לאן לברוח. כולם נטשו את האנייה מזמן ואני חייב למות כאן בשביל כולם...
חוב של 2,000,000 ₪. כולו רשום על שמי... כל יום הגיעו זימונים לבית משפט מהבנקים השונים ומהחייבים. לא היה לי מושג איך לצאת מכל זה. אני רק בן עשרים וחמש, אני עדיין צעיר, רוצה לחיות, אבל החיים כבר נגמרו...
המיזם החדש שלנו נקרא Area, כלומר, אזור. הרעיון המרכזי של הפרויקט היה שכל משתמש יכול לבנות אתר אינטרנט משלו, ללא תלות במתכנת. היום אי אפשר להפתיע עם זה את אף אחד, אבל אז היינו הראשונים בישראל שעשו זאת.
בנוסף ליכולת לבנות אתרי אינטרנט, הוספנו למערכת לוח מודעות, חדשות, אלבומי תמונות ועוד. מדי חודש הוספנו לפחות מדור אחד חדש. תוך חודשים בודדים Area הפכה לפורטל ענק.
אנשים בעצמם פרסמו זה לזה את Area. הם היו נרשמים למערכת, בונים את אתרי האינטרנט שלהם, מוסיפים תוכן, תמונות, ובכך מביאים את מכריהם ואת חבריהם לאתר, מה שהביא לנו עוד יותר משתמשים חדשים.
מדי יום נוספו ל-Area עוד ועוד אנשים חדשים. בהתחלה עשרות, לאחר מכן מאות והגיע גם לאלפי משתמשים חדשים ליום. אנשים יצרו אתרים שונים - החל מאלבומי תמונות משפחתיים פשוטים ועד תיקי עבודות מקצועיים וקטלוגים של מוצרים.
המשתמשים לא שילמו לנו כסף, אבל לא מיהרנו להרוויח. עסקנו בהגדלת מאגר המשתמשים. ככל שנוכל לקבל יותר משתמשים - כך נוכל לגבות יותר כסף על פרסום.
התחילו לכתוב עלינו בעיתונים. סיפרו עלינו ברדיו ובטלוויזיה. ראיינו אותנו. היה לנו תור של אנשים שהשתוקקו לעבוד אתנו - הם רצו שנפרסם אותם, נחבר את שירותיהם ל-Area, נתן גישה למשתמשים.
הפרויקט התפתח כל הזמן, נוספו לו מודולים ושירותים חדשים - קטלוג מוצרים, יומן ייעוץ, יומן מקוון וכו'. בין היתר, נרשמו אצלנו הרבה פרילנסרים - הם בנו אתרים שלהם והציגו שם את עצמם ואת תיקי עבודות. היו שהציעו שרותי עיצוב, היו שעסקו בהכנת לוגו, אחרים הציעו שירותי עיסוי, אדריכלות, ראיית חשבון וכו'.
חשבנו: למה לא לתת לאנשים הזדמנות לשלם זה לזה עבור השירותים שלהם? לדוגמה, פרילנסר הכין לוגו והוא מיד מקבל כסף על חשבון Area. ללא העברות בנקאיות וכרטיסי אשראי. הכסף ינוע בתוך המערכת Area וכאשר אדם ירצה לקבל מזומנים, הוא יכול בקלות למשוך אותו באמצעות כל בנק.
כן, התהליך מחייב שגם הלקוח וגם הספק יהיו רשומים ב-Area. אז מה? זה נהדר! שניהם יירשמו ויהיו לנו עוד יותר משתמשים.
לפעמים מגיע רגע, שמשנה את המהות וכיוון העסק והחיים. הכל מתנהל ברוגע, זורם, מתקדם, ופתאום עולה רעיון שהוא בגדר של מהפכה ומשנה את מבנה כולו. הרעיון של העברת כספים בין המשתמשים התברר כרעיון כזה. פתאום הכל השתנה. החברה עברה ארגון מחדש, במטרה ליישם את הרעיון.
לכסף הוירטואלי שלנו נתנו שם ArMoney. השילוב של Area ו-Money. זה גם נשמע איטלקי-רומנטי וגם היה לשם הזה צליל יפה.
שכרנו מתכנתים נוספים, מעצבים ומומחי מערכת סליקה ובילינג. מספר חודשים של עבודה קשה והמערכת הייתה מוכנה.
כל משתמש המערכת יכול להעביר כסף למשתמש אחר במערכת, ללא בנקים וכרטיסי אשראי. בקליק אחד הוא יכל היה להעביר כסף לחשבון שלו ולראות מייד את ההפקדה בכרטיס האשראי. הכל נבנה על תשתיות הכי מתקדמות ומערכות בילינג מבוטחות ביותר.
עכשיו, אחרי יותר מ-15 שנים, אני מבין שהיה לנו את הפייסבוק משלנו עם מטבע משלנו, בדומה ל- Bitcoin.
בנינו מערכת חזקה להפליא, בתקופה שלא היו סמארטפונים! מכשיר נוקיה בנאלי נחשב אז ל-"החכם" ו-"המגניב". למרות כל ה״חוכמה״ של המכשיר הזה, הצלחנו לבנות מערכת תשלומים עבור המשתמשים שלנו. לקוח היה מקיש את מספר הטלפון של הספק, את הסכום ואת שם המוצר - קליק אחד והכסף היה עובר מארנק אחד לשני.
מייסדים ושותפים של IsraTech.Net. מאיר שביט, אלי שביט, אבי מילר.
IsraTech.Net הייתה בעליה של כל הפרויקטים של המערכת:
Area, Money Inspector, Pinkas וכו'.
הבאנו את המערכת לשלמות. היא הייתה כל כך פשוטה ונוחה שגם אנשים שלא ממש הסתדרו עם מחשב ידעו להפעיל אותה בקלות.
מפתח 23 להצלחה: אם לקוח צריך לקרוא את המדריך למשתמש כדי להבין איך המערכת עובדת, זוהי מערכת שבנויה בצורה לא נכונה. הכל צריך להיות אינטואיטיבי. המערכת צריכה להיות נוחה, קלה, לא עמוסה בפונקציות, כך שגם אלה שאינם מתמצאים בטכנולוגיה, יוכלו להשתמש בה.
התחלנו את מסע הפרסום של הבנק הסלולרי. לא פרסמנו בעיתונים וברדיו, אלא ישירות באתר Area – באותה תקופה היו לנו כבר מספיק משתמשים כדי לפרסם את עצמנו לבד, ללא פרסום חיצוני.אנשים התחילו להשתמש בשירות החדש באופן מיידי. כבר ביום הראשון, בוצעו 247 עסקאות, ומספרם הלך וגדל מיום ליום.
אבל לאחר מספר שבועות עצרו אותנו. קיבלנו מכתב רשמי של הממשלה, בו נאסר עלינו להשתמש במערכת התשלומים שלנו. כדי לבצע עסקאות מסוג זה, היינו צריכים לקבל אישור מהבנק המרכזי של ישראל - בנק ישראל.
לא הבנו בשביל מה אנחנו צריכים את האישור הזה - אנחנו הרי לא בנק ואנחנו לא מנפיקים הלוואות! יש לנו רק מאגר לקוחות שרוצה לשלם זה לזה תמורת השירותים. מה הקשר לבנק? אבל להתווכח עם המדינה, במיוחד עם מדינת ישראל - זה לא הדבר הכי חכם.
פנינו מיד אל "בנק ישראל" בבקשה לקבל אישור להשתמש במערכת. חודש לאחר מכן קיבלנו סירוב. "בנק ישראל" ענה לנו שנקבל אישור לעסקאות אך ורק אם המערכת שלנו תהפוך לחלק מבנק ידוע אחר.
היה צורך לחפש בדחיפות פתרון. טונות של כסף היה מונח תחת רגלינו, אבל לא הרשו לנו להרים אותו. עבור כל עסקה יכולנו לקבל עמלה זעירה וזה היה מספיק כדי לגדול ולהתפתח עוד יותר. אבל לא. הגישה לכסף נסגרה על ידי דוד גדול ונורא - "בנק ישראל".
אין ברירה, צריך לשכנע אחד הבנקים המרכזיים להסכים להיות שותף שלנו.
הכנו מצגת לבנקים. הפעלנו את כל הקשרים כדי שנצליח לפתוח דלתות אל חדרי ההנהלה של כל הבנקים בישראל. ניסיונותינו הראשונים כשלו. נאלצנו למכור חלק מהחברה ולצרף מספר שותפים חדשים, בעלי השפעה ואלה שידעו לפתוח דלתות.
השותפים החלו לשבור קירות הבנקים. כמעט כל יום נסענו לבנקים שונים והצגנו מצגות. קודם למנהל פשוט, אחר כך למנהל שלו, אחרי זה למנהלי המערכת שלהם, אחרי זה למחלקת השיווק שלהם, אחרי זה עוד למישהו אחר... בקיצור, מצגות אינסופיות כל יום.
עברנו את כל הבנקים בישראל, בכל הרמות - "דיסקונט", "הפועלים", "לאומי", "מזרחי", "בינ"ל", היינו אפילו בבנק הדואר! היינו בכל בנק מספר פעמים. בכל הבנקים אמרו לנו: "הרעיון שלכם מבריק. הוא מיושם באופן מושלם ועומד בכל התקנים. אנחנו נחשוב על ההצעה שלכם ונודיע לכם על ההחלטה".
אף בנק לא סירב, אבל אף אחד מהם גם לא אמר ״כן״.
הזמן חלף. הימים הפכו לחודשים. הוצאות תחזוקת החברה היו עצומות - מתכנתים יקרים, מעצבים, מנהלי מערכות, מומחי מערכות בילינג, צוות מנהלים, שיווק, שכירות עבור המשרד.
מדי חודש השקענו מכספנו, לקחנו הלוואות וחיפשנו משקיעים, כדי לתחזק את המערכת העצומה הזו והמתנו לתשובה מהבנק.
כדי לקבל הלוואות נוספות, משכנתי את הדירה ואת הרכב שלי. כאשר גם הכסף הזה לא הספיק וכדי שהעסק לא יתמוטט, אבא שלי משכן את דירתו, את רכבו ואפילו את הסחורה מחנות התכשיטים שלו. ידענו שאנחנו מסתכנים מאוד - יכלנו לאבד את כל מה שהרווחנו במשך שנים.
לא, לא היינו מטומטמים חסרי שכל. האמנו כי הפרויקט יצליח ובסופו של דבר אחד הבנקים יסכים לשתף פעולה איתנו ונצא לדרך המלך. החלטנו ללכת עד הסוף.
בשלב מסוים, המשאבים האישיים שלנו הסתיימו. נאלצנו למכור עוד 18% מהחברה לקבלן מפורסם מאוד בישראל.
סיכמנו שהוא יקבל 18% מהחברה ויעזור לנו לעשות עסקה עם הבנק. הוא אדם מפורסם מאוד ויכול היה להגיד כמעט לכל בנק: "זה פרויקט שלי. תגרמו לזה לעבוד".
עד שנקבל תשובה מהבנק, הוא התחייב לתמוך בחברה למשך שנה לפחות ולשלם את כל עלויות התחזוקה.
לרוע המזל, המשקיע החדש לא נקף אצבע במשא ומתן עם הבנקים. יתר על כן, שלושה חודשים לאחר מכן הוא אמר כי הוא מפסיק לתמוך כספית בחברה.
"איך זה יכול להיות?! הרי סיכמנו על תקופה של שנה! חתמת על החוזה!"- אמרנו לו.
הוא ענה: "נכון, חתמתי על החוזה. נכון, הבטחתי לתת לכם כסף. אבל לא יהיה כסף. תעשו מה שאתם רוצים".
עבורו, אנחנו והחברה שלנו היינו כמשחק ילדים. היינו השקעה מהסוג "ילך - טוב, לא ילך – לא קרה כלום". לכן, כשראה שהוא צריך להתאמץ ולהיפגש שוב ושוב עם בנקאים כדי להזיז עניינים, הוא פשוט עזב אותנו באמצע הדרך.
מפתח 24 להצלחה: תיזהר משותפים גדולים. הם חזקים ממך, כלומר יותר צודקים ממך. המשחק יתנהל תמיד על פי הכללים שלהם, גם אם הם חתמו איתך על החוזה. החוזה איתם לא שווה הרבה.
לא היה לנו מקום אחר לקחת כסף. הבנקים לא נתנו יותר הלוואות. אני ואבא השקענו את הכל, את כל מה שהיה לנו. למשקיעים ולשותפים נמאס לחכות לתשובה. המשקיע הראשי פשוט ניפנף אותנו.לא רציתי להאמין בזה, אבל הגיע הסוף.
החלו לחזור שיקים. העובדים לא קיבלו את שכרם ולא יצאו לעבודה. רבים מהם תבעו אותנו. כל הנאמנות שלהם "אני אוהב אותך מאוד ומוכן לעשות הכל למען הרעיון" נעלמה תוך מספר שעות. המשקיעים הפסיקו להגיב לטלפונים. במקרה טוב ענו לנו בקרירות: "אלה הם הבעיות והחובות שלכם, תתמודדו איתם בעצמכם".
אחד השותפים, רמי ב., שעמו עבדנו יחד תקופה ארוכה, אכלנו יחד ולא היה לנו ספק שהוא יעמוד לצדינו ולא יעזוב בעת צרה, הגיש נגדי תביעה. הוא אמר: "שום דבר אישי. זה עסק. בכל מקרה ייקחו ממך את הכל, אז לפחות אני אקבל את חלקי".
מפתח 25 להצלחה: בעיות עם שותפים מתחילות בשני מקרים - כאשר אתם מרוויחים הרבה או כאשר העסק מתמוטט. במקרה הראשון, השותפים מושכים את המושכות אליהם, אומרים "אני עבדתי יותר ממך ולכן מגיע לי יותר״. במקרה השני הם מנסים להתנער מהאחריות ולהעביר אותה אליך.
עברו פחות משבועיים ומצאתי את עצמי לבד, במשרד ריק. משרד ענק, משרד בו קלחו פעם חיים, נולדו רעיונות, חלומות, העיב עכשיו פחד נורא. דממה נראתה קטלנית.הכל נגמר.
אני אישית הייתי חתום על כל החוזים, על כל ההלוואות שלקחנו מהבנקים. הייתי ערב ומשכן של כל ההלוואות. הייתה לי הרגשה שאני עומד על סיפונו של טיטניק, מול הקיר שממנו עומדים לפרוץ המים ואין לאן לברוח. כולם נטשו את האנייה מזמן ואני חייב למות כאן בשביל כולם...
חוב של 2,000,000 ₪. כולו רשום על שמי... כל יום הגיעו זימונים לבית משפט מהבנקים השונים ומהחייבים. לא היה לי מושג איך לצאת מכל זה. אני רק בן עשרים וחמש, אני עדיין צעיר, רוצה לחיות, אבל החיים כבר נגמרו...
מפתח 26 להצלחה: אל תבנה עסק אשר תלוי לחלוטין בגורם אחר, כמו במקרה שלנו - הבנקים. אם היינו מתרכזים ברווחים מפרסום מ-Area, לא היינו צריכים הלוואות והיתרים בנקאיים, לא היינו נחנקים, ובסופו של דבר היינו הופכים לפייסבוק ישראלי ומשיקים את המטבע הראשון בעולם ArMoney. היתה לנו הזדמנות מצויינת לכך...
