8. איפה 99 המטבעות שלי?
״נו, אז איפה 99 המטבעות שלי? על מה יש בכלל להודות?״ — ישאל הקורא הלא מרוצה.
מטבעות של אושר נמצאים בכל מקום. הם זרוקים מתחת לרגליכם, בטונות. הם נמצאים בכל שנייה, בכל נשימה, בכל פעולה שאתם עושים.
דוגמה פשוטה: נכנסת למקלחת, התקלחת. מה ביג דיל, אפשר לחשוב? אבל יש לך מקלחת, יש מים חמים, יש שמפו שאתה אוהב, יש במה להתנגב ויש מה ללבוש.
עוד דוגמה פשוטה: התחשק לך לאפה חמה. יצאת. נסעת. קנית. אכלת. גם זה נראה כמו דבר קטן. אבל כדי שזה יקרה, צריך רגליים בריאות, מכונית, כסף, זמן, מאפייה בקרבת מקום ושיניים כדי ללעוס את הלאפה הזאת.
בכל יום ויום היקום מגשים מאות מהמשאלות שלנו.
אבל מבחינתנו זה מובן מאליו, ואנחנו לא חושבים שצריך בכלל להודות על זה. חבל.
היקום אוהב אנשים אסירי תודה. הוא כמו סבתא טובה: תגיד לה ״תודה״, והיא מיד תוציא עוד עוגה ועוד שטר של עשרים שקל ״בשביל גלידה״.
תארו לעצמכם: נתתם לילד מתנה, והוא אומר: ״איכס, למה היא ירוקה ולא אדומה כמו שרציתי?״. נתתם לו אופניים: ״איכס, למה לא קורקינט?!״
בפעם הבאה, לפני שתקנו לו משהו, תחשבו: ״עזוב אותו, שום דבר לא טוב בשבילו״. ולא תיתנו לו יותר שום דבר.
בדיוק כך מתנהג היקום.
כשאתם כל הזמן מתבכיינים, מתלוננים ולא מרוצים משום דבר, הוא אומר: ״הבנתי, לקוח חמוץ. לא מגיעות לו מתנות. ביי״.
יש לנו את האייפון הכי חדש בכיס, אנחנו נוסעים במכוניות מפוארות, אנחנו בריאים, אבל עדיין לא מרוצים.
הממשלה - חבורה של מניאקים. המשכורת - עלובה. המכונית - ישנה. הפרסומות - ארוכות. יש יותר מדי עבודה. החופשות קצרות מדי. המלון לא כמו שרצינו. אפילו גלידה בחינם לא טעימה. כל הזמן הכל לא זה, הכל לא בסדר.
מישהו שאני מכיר התלונן שהוא לא יודע מה לעשות עם הפורשה שלו, המכונית בת פחות משנה. התברר שהבעיה היא שלחבר שלו יש מושבים עם חימום, ואצלו אין.
בא לנו דירה במרכז, 500 מטרים רבועים, עם נוף לים ואישה יפה שאוהבת לשתוק ולהכין קפה. אבל גם אם פתאום כל זה יופיע, האדם עדיין יהיה אומלל.
לא מזמן ראיתי סרט. אישה גרה באיזו חורבה: הבית מבולגן, הילדים מלוכלכים, הבעל נראה כמו זומבי. היא עצמה כמו סמרטוט רצפה שסחטו והשאירו בפינה. והיא צורחת על כל הדירה:
— אני רוצה לעוף מפה! זה לא בית, זו קבר!
בהתחלה ריחמתי עליה. אבל אז חשבתי: למה שהיקום ייתן לך משהו אחר, אם אפילו עם מה שכבר יש לך לא הצלחת להתמודד? יש לך בית, לא ארמון, אבל הקירות שלמים. יש ילדים, יש בעל. אבל האושר - אפס.
הבעל קורע את התחת בשתי עבודות כדי להאכיל אתכם. הילדים בריאים, ואת עדיין אומללה.
כשהיקום רואה שאת לא מעריכה את מה שיש לך, הוא לא אומר: ״אוי, מסכנה, בואי אפנק אותך״. הוא אומר: ״את רוצה חיים אחרים, אבל אפילו על אלה לא שמרת״. ובמקום להוסיף, הוא מתחיל לקחת.
בסופו של דבר לאותה אישה לא נשארו לא בית, לא בעל ולא ילדים. אחר כך היא התרוצצה במשך כמה שנים בין בתי חולים כדי להציל לפחות ילד אחד. וכשהצליחה להציל אותו, היא חייכה בפעם הראשונה מזה זמן רב.
תסתכל סביבך. אם יש לך ״גורל קשה״, אולי הסיבה אינה גורל אכזר, אלא כפיות טובה כרונית.
נסה להתחיל להודות. התחל בקטן. למשל על גרביים. כן, כן, על גרביים! תוריד אותם בערב ותגיד: ״תודה, חבר'ה. הייתם איתי כל היום. חיממתם. סבלתם. שמרתם עליי!״
הודה לחדר השינה ולמיטה שלך, שנותנים לך מדי יום מקום לישון ומנוחה. הודה למברשת השיניים, שסובלת בכל בוקר את הניסויים שלך בנשימה. הודה לגשם, ששטף מהמכונית את כל האבק בזמן שישנת.
יש לך משפחה. הורים. בעל. אישה. אולי הם לא מושלמים, אבל הם ישנם. ולמישהו אין אף אחד. מישהו כבר קבר את היקרים לו. מישהו איבד אותם בדרך החיים. ומישהו מעולם לא פגש אף אחד.
יש ילדים. כן, רועשים, עקשנים, דבוקים לגאדג'טים, אבל הם חיים, אמיתיים, שלך. ויש מי שלא מצליח להיכנס להריון והיה נותן הכל בשביל לשמוע בכי של ילד בבית. יש מי שמגדל ילד מיוחד, וכל יום עבורו הוא כמו מעשה גבורה. ויש מי שקבר את הילד שלו...
יש טכניקה שנקראת טכניקת סטלין. לא בטוח שהוא באמת אמר את המילים האלה, אבל מייחסים אותן דווקא אליו:
רוצה להפוך אדם למאושר? קח ממנו את הכל. ואז תחזיר לו לפחות חלק. הוא יהיה מאושר עד השמיים.
אתם תחליטו: לחכות עד שהגורל יכניס בכם בסגנון סטלין, או להתחיל להיות אסירי תודה, כל עוד עדיין יש על מה.
אולי די לרדוף אחר המטבע המאה? אולי כבר נלמד להיות מאושרים ואסירי תודה על 99 המטבעות שכבר יש לנו?
״נו, אז איפה 99 המטבעות שלי? על מה יש בכלל להודות?״ — ישאל הקורא הלא מרוצה.
מטבעות של אושר נמצאים בכל מקום. הם זרוקים מתחת לרגליכם, בטונות. הם נמצאים בכל שנייה, בכל נשימה, בכל פעולה שאתם עושים.
דוגמה פשוטה: נכנסת למקלחת, התקלחת. מה ביג דיל, אפשר לחשוב? אבל יש לך מקלחת, יש מים חמים, יש שמפו שאתה אוהב, יש במה להתנגב ויש מה ללבוש.
עוד דוגמה פשוטה: התחשק לך לאפה חמה. יצאת. נסעת. קנית. אכלת. גם זה נראה כמו דבר קטן. אבל כדי שזה יקרה, צריך רגליים בריאות, מכונית, כסף, זמן, מאפייה בקרבת מקום ושיניים כדי ללעוס את הלאפה הזאת.
בכל יום ויום היקום מגשים מאות מהמשאלות שלנו.
אבל מבחינתנו זה מובן מאליו, ואנחנו לא חושבים שצריך בכלל להודות על זה. חבל.
היקום אוהב אנשים אסירי תודה. הוא כמו סבתא טובה: תגיד לה ״תודה״, והיא מיד תוציא עוד עוגה ועוד שטר של עשרים שקל ״בשביל גלידה״.
תארו לעצמכם: נתתם לילד מתנה, והוא אומר: ״איכס, למה היא ירוקה ולא אדומה כמו שרציתי?״. נתתם לו אופניים: ״איכס, למה לא קורקינט?!״
בפעם הבאה, לפני שתקנו לו משהו, תחשבו: ״עזוב אותו, שום דבר לא טוב בשבילו״. ולא תיתנו לו יותר שום דבר.
בדיוק כך מתנהג היקום.
כשאתם כל הזמן מתבכיינים, מתלוננים ולא מרוצים משום דבר, הוא אומר: ״הבנתי, לקוח חמוץ. לא מגיעות לו מתנות. ביי״.
יש לנו את האייפון הכי חדש בכיס, אנחנו נוסעים במכוניות מפוארות, אנחנו בריאים, אבל עדיין לא מרוצים.
הממשלה - חבורה של מניאקים. המשכורת - עלובה. המכונית - ישנה. הפרסומות - ארוכות. יש יותר מדי עבודה. החופשות קצרות מדי. המלון לא כמו שרצינו. אפילו גלידה בחינם לא טעימה. כל הזמן הכל לא זה, הכל לא בסדר.
מישהו שאני מכיר התלונן שהוא לא יודע מה לעשות עם הפורשה שלו, המכונית בת פחות משנה. התברר שהבעיה היא שלחבר שלו יש מושבים עם חימום, ואצלו אין.
בא לנו דירה במרכז, 500 מטרים רבועים, עם נוף לים ואישה יפה שאוהבת לשתוק ולהכין קפה. אבל גם אם פתאום כל זה יופיע, האדם עדיין יהיה אומלל.
לא מזמן ראיתי סרט. אישה גרה באיזו חורבה: הבית מבולגן, הילדים מלוכלכים, הבעל נראה כמו זומבי. היא עצמה כמו סמרטוט רצפה שסחטו והשאירו בפינה. והיא צורחת על כל הדירה:
— אני רוצה לעוף מפה! זה לא בית, זו קבר!
בהתחלה ריחמתי עליה. אבל אז חשבתי: למה שהיקום ייתן לך משהו אחר, אם אפילו עם מה שכבר יש לך לא הצלחת להתמודד? יש לך בית, לא ארמון, אבל הקירות שלמים. יש ילדים, יש בעל. אבל האושר - אפס.
הבעל קורע את התחת בשתי עבודות כדי להאכיל אתכם. הילדים בריאים, ואת עדיין אומללה.
כשהיקום רואה שאת לא מעריכה את מה שיש לך, הוא לא אומר: ״אוי, מסכנה, בואי אפנק אותך״. הוא אומר: ״את רוצה חיים אחרים, אבל אפילו על אלה לא שמרת״. ובמקום להוסיף, הוא מתחיל לקחת.
בסופו של דבר לאותה אישה לא נשארו לא בית, לא בעל ולא ילדים. אחר כך היא התרוצצה במשך כמה שנים בין בתי חולים כדי להציל לפחות ילד אחד. וכשהצליחה להציל אותו, היא חייכה בפעם הראשונה מזה זמן רב.
תסתכל סביבך. אם יש לך ״גורל קשה״, אולי הסיבה אינה גורל אכזר, אלא כפיות טובה כרונית.
נסה להתחיל להודות. התחל בקטן. למשל על גרביים. כן, כן, על גרביים! תוריד אותם בערב ותגיד: ״תודה, חבר'ה. הייתם איתי כל היום. חיממתם. סבלתם. שמרתם עליי!״
הודה לחדר השינה ולמיטה שלך, שנותנים לך מדי יום מקום לישון ומנוחה. הודה למברשת השיניים, שסובלת בכל בוקר את הניסויים שלך בנשימה. הודה לגשם, ששטף מהמכונית את כל האבק בזמן שישנת.
יש לך משפחה. הורים. בעל. אישה. אולי הם לא מושלמים, אבל הם ישנם. ולמישהו אין אף אחד. מישהו כבר קבר את היקרים לו. מישהו איבד אותם בדרך החיים. ומישהו מעולם לא פגש אף אחד.
יש ילדים. כן, רועשים, עקשנים, דבוקים לגאדג'טים, אבל הם חיים, אמיתיים, שלך. ויש מי שלא מצליח להיכנס להריון והיה נותן הכל בשביל לשמוע בכי של ילד בבית. יש מי שמגדל ילד מיוחד, וכל יום עבורו הוא כמו מעשה גבורה. ויש מי שקבר את הילד שלו...
יש טכניקה שנקראת טכניקת סטלין. לא בטוח שהוא באמת אמר את המילים האלה, אבל מייחסים אותן דווקא אליו:
רוצה להפוך אדם למאושר? קח ממנו את הכל. ואז תחזיר לו לפחות חלק. הוא יהיה מאושר עד השמיים.
אתם תחליטו: לחכות עד שהגורל יכניס בכם בסגנון סטלין, או להתחיל להיות אסירי תודה, כל עוד עדיין יש על מה.
אולי די לרדוף אחר המטבע המאה? אולי כבר נלמד להיות מאושרים ואסירי תודה על 99 המטבעות שכבר יש לנו?
דניאל בן יהודה
תודה רבה שממך למדתי לאמר תודה רבה על כל הטוב שאני מקבל.כל מילה זהב.
שי
רק שתדע שבאמצע הפרק הייתי חייב לעצור ולהתקשר לאבא שלי סתם לראות מה שלומו
תודה שהוא בחיים שלי
תודה על הכל !