13. שלושה עוזרים
יש לנו שלושה עוזרים גדולים שעוזרים לנו להיות מאושרים.
הראשונים הם ברבורים שחורים. זה כשכל החיים שלך היו בסדר: משפחה, ילדים, בית, עיסוק שאתה אוהב. אתה מאחר לפגישה חשובה, ופתאום... בום. דרסת אדם למוות. לא בכוונה. אבל זהו. Game Over. אין כפתור «ביטול». או, למשל, עשית בדיקות רפואיות וקיבלת אבחנה: ״נותרו לך כמה חודשים לחיות״.
אף אחד מאיתנו לא חסין מפני ברבורים שחורים.
לכן אם התעוררת בבוקר והכל פחות או יותר בסדר: אף אחד לא מת, לא הכניסו אותך לכלא, לא שדדו אותך, הכליות עובדות - תשמח. ברבור שחור חלף לידך. והוא הרי היה יכול גם לא לחלוף.
העוזר השני הוא האסונות של אחרים.
האושר בולט במיוחד על רקע אסונות.
כדי ליהנות באמת מאוכל, צריך להיות רעב כמה ימים. כדי ליהנות מפריז, צריך לבלות חורף בכפר סיבירי. כדי ליהנות משינה, צריך לחיות בישראל בזמן מלחמה עם טילים ליליים. כדי להבין עד כמה אתה בריא, לך למחלקה האונקולוגית. ובדרך, תעבור גם במחלקת הטראומה.
יש לי מכר, זורה. בחור צעיר. שלושה ילדים. אבחנו אצלו סרטן בלתי ניתן לניתוח. חודשיים לחיות. זה פשוט עצוב בטירוף.
לא מזמן נסעתי לפגישה, היו אמורים לקנות ממני דירה, אבל ברגע האחרון הכל התפוצץ. קצת התבאסתי. ואז נזכרתי בזורה. וזהו. בהשוואה לזורה, אצלי הכל פאקינג מעולה.
לפעמים, כדי להבין כמה אתה עשיר, צריך לדבר עם אנשים עניים. כל מה שהם חולמים עליו כבר יש לך.
והעוזר השלישי הוא המוות.
אני זוכר איך שכבתי בבית חולים עם קורונה. הריאות לא נושמות. שתי נשימות קצרות בדקה. אסור לישון, אחרת אחנק. העיניים שורפות, הפה יבש. המוח לוחש: ״זה הסוף״.
אתם יודעים על מה חשבתי ברגעים האלה?
לא על כסף. לא על מטרות. לא על תוכניות.
רציתי רק דבר אחד: לחבק את הילדים שלי עוד פעם אחת. להסתכל לנטלי בעיניים. להביט בהם כמה שיותר. לנשום את היער לתוך הריאות. רק עוד פעם אחת.
כשהשתחררתי מבית החולים, יצאתי משם עם מסכת חמצן ואוקסימטר על האצבע. בקושי הגעתי הביתה. כמעט נחנקתי. אבל הגעתי. חיבקתי את הילדים. חיבקתי את האהובה שלי, ומיד רצתי ליער, לנשום, לנשום, לנשום.
מאז עבר הרבה זמן. אני חי. בריא. אבל מחשבה אחת עדיין מסתובבת לי בראש:
המוות מובטח.
אי אפשר לברוח ממנו. גם אם זו לא תהיה קורונה, יום אחד בכל מקרה אצטרך להיפרד מהעולם היפה הזה.
כאשר אתה יודע אמת כל כך חשובה, שהחיים בהכרח יסתיימו, איך בכלל אפשר להיות אומלל אם נתנו לך עוד יום?!
יש לנו שלושה עוזרים גדולים שעוזרים לנו להיות מאושרים.
הראשונים הם ברבורים שחורים. זה כשכל החיים שלך היו בסדר: משפחה, ילדים, בית, עיסוק שאתה אוהב. אתה מאחר לפגישה חשובה, ופתאום... בום. דרסת אדם למוות. לא בכוונה. אבל זהו. Game Over. אין כפתור «ביטול». או, למשל, עשית בדיקות רפואיות וקיבלת אבחנה: ״נותרו לך כמה חודשים לחיות״.
אף אחד מאיתנו לא חסין מפני ברבורים שחורים.
לכן אם התעוררת בבוקר והכל פחות או יותר בסדר: אף אחד לא מת, לא הכניסו אותך לכלא, לא שדדו אותך, הכליות עובדות - תשמח. ברבור שחור חלף לידך. והוא הרי היה יכול גם לא לחלוף.
העוזר השני הוא האסונות של אחרים.
האושר בולט במיוחד על רקע אסונות.
כדי ליהנות באמת מאוכל, צריך להיות רעב כמה ימים. כדי ליהנות מפריז, צריך לבלות חורף בכפר סיבירי. כדי ליהנות משינה, צריך לחיות בישראל בזמן מלחמה עם טילים ליליים. כדי להבין עד כמה אתה בריא, לך למחלקה האונקולוגית. ובדרך, תעבור גם במחלקת הטראומה.
יש לי מכר, זורה. בחור צעיר. שלושה ילדים. אבחנו אצלו סרטן בלתי ניתן לניתוח. חודשיים לחיות. זה פשוט עצוב בטירוף.
לא מזמן נסעתי לפגישה, היו אמורים לקנות ממני דירה, אבל ברגע האחרון הכל התפוצץ. קצת התבאסתי. ואז נזכרתי בזורה. וזהו. בהשוואה לזורה, אצלי הכל פאקינג מעולה.
לפעמים, כדי להבין כמה אתה עשיר, צריך לדבר עם אנשים עניים. כל מה שהם חולמים עליו כבר יש לך.
והעוזר השלישי הוא המוות.
אני זוכר איך שכבתי בבית חולים עם קורונה. הריאות לא נושמות. שתי נשימות קצרות בדקה. אסור לישון, אחרת אחנק. העיניים שורפות, הפה יבש. המוח לוחש: ״זה הסוף״.
אתם יודעים על מה חשבתי ברגעים האלה?
לא על כסף. לא על מטרות. לא על תוכניות.
רציתי רק דבר אחד: לחבק את הילדים שלי עוד פעם אחת. להסתכל לנטלי בעיניים. להביט בהם כמה שיותר. לנשום את היער לתוך הריאות. רק עוד פעם אחת.
כשהשתחררתי מבית החולים, יצאתי משם עם מסכת חמצן ואוקסימטר על האצבע. בקושי הגעתי הביתה. כמעט נחנקתי. אבל הגעתי. חיבקתי את הילדים. חיבקתי את האהובה שלי, ומיד רצתי ליער, לנשום, לנשום, לנשום.
מאז עבר הרבה זמן. אני חי. בריא. אבל מחשבה אחת עדיין מסתובבת לי בראש:
המוות מובטח.
אי אפשר לברוח ממנו. גם אם זו לא תהיה קורונה, יום אחד בכל מקרה אצטרך להיפרד מהעולם היפה הזה.
כאשר אתה יודע אמת כל כך חשובה, שהחיים בהכרח יסתיימו, איך בכלל אפשר להיות אומלל אם נתנו לך עוד יום?!