פרק 2. השיחה הראשונה עם אלי.
לחצתי על הפעמון. פתחו לי את השער. גינה בגודל מגרש כדורגל, מלאה בצמחים. באמצע הגינה עומד בית יפה וגדול, מסביבו עוד מספר בתים קטנים.
תוך כדי שאני מתבונן ביופיה של הגינה, הופיע אלי. אמרנו שלום אחד לשני והוא הזמין אותי למשרד שלו.
מסתבר שאלי עובד בקוטג׳ נפרד מהבית. במשרד יש לו חדר עבודה, חדר שינה ואפילו חדר ג׳קוזי. נראה לי מוזר שהמשרד נמצא מחוץ לבית. אלי כאילו שמע את המחשבות שלי ואמר:
— אני אוהב להיות קרוב למשפחה, אבל בבית הילדים רועשים ובמטבח תמיד מכינים משהו טעים, לכן, כדי שזה לא יפריע לפעילות שלי, בניתי לעצמי קוטג׳ נפרד. כאן אני יכול לעבוד בראש שקט.
נכנסנו למשרד. על הקיר מסך מחשב גדול, מולו כיסא מנהלים נוח ושולחן נייד עם מקלדת ועכבר.
כל הקירות של המשרד עשויים מעץ. באחת מהפינות של המשרד יש אח ומולה מרפסת גדולה עם חלונות פנורמיים ונוף מהמם של הרים מושלגים.
מעל המסך — מדף עם הספרים של אלי. מסתבר שהוא כתב לא רק את ״התנ׳׳ך של היזם״. מאוד הייתי סקרן לקרוא גם אותם.
— קצת יותר מאוחר אתן לך לקרוא אותם, — אמר אלי.
— תודה רבה! — עניתי וחשבתי לעצמי: מאיפה הוא יודע על מה אני חושב? איך הוא הבין שאני רוצה לקרוא את הספרים שלו? הוא קורא מחשבות?
— לא, אני לא קורא מחשבות. כאשר תגיע הביתה, צפה בסדרה ״שקר לי״ ותלמד שפת גוף. מהר מאוד תלמד מה בן אדם אומר, מבלי שהוא מוציא מילה מהפה. זה לא מסובך מדי.
— בוודאות אצפה בזה! תודה!
התיישבנו בספות נוחות, אחרי שתי דקות עוזרת בית הביאה תה ריחני ופירות יבשים.
— קדימה, — אמר אלי.
במשך עשרים דקות סיפרתי לאלי על עצמי — איפה עבדתי, מה עשיתי, איך אני אוהב את העבודה שלי, איך פיטרו אותי ואיך זה היה לא הוגן כלפיי.
כל הזמן הזה הוא הקשיב לי בקפדנות ולא קטע אותי אפילו פעם אחת. סוף סוף, אחרי שסיימתי את המונולוג שלי, אלי אמר:
— אם אני מבין נכון, אתה אוהב לעבוד?
— וודאי שאני אוהב לעבוד. עבדתי אחת עשרה שנים.
— זה לא טוב.
— למה?
— כדי להקים עסק אתה צריך לשנוא לעבוד אצל מישהו אחר.
— מה רע בלעבוד אצל מישהו אחר?
— סיבה ראשונה — בעבודה אתה מאבד כסף. סיבה שניה — בעבודה אתה מאבד זמן. סיבה שלישית — בעבודה אתה מאבד חופש.
— איך בדיוק אני מאבד כסף בעבודה?
— בשביל מה אתה הולך לעבודה?
— אני מתפתח שם, יש לי חברים, יש שם צוות מצויין.
— זאת אומרת אתה מתעורר לפני מנקי הרחובות, עומד בפקקים, יושב במשרד מחניק רק בגלל שיש לך בעבודה חברים ואתה מתפתח שם?
— כן.
— אם היו מפסיקים לשלם לך בעבודה או למשל אם היו לך בבנק מיליון דולר — עדיין היית הולך לעבודה?
— אמממ... מובן שלא.
— אז בוא תפסיק לשקר, לפחות לעצמך, ותגיד שאתה הולך לעבודה לא בגלל שאתה מתפתח שם ויש שם אנשים טובים, אלא כי אתה צריך כסף. אתה כל יום מוכר שתיים עשרה שעות מהחיים שלך, רק כי אתה צריך כסף.
— מסכים, אני כן צריך כסף. אבל למה שתיים עשרה שעות? אני הרי עובד רק שמונה שעות.
— כמה זמן לוקח לך להגיע לעבודה?
— כמעט שעתיים עד העבודה ועוד שעתיים אחרי העבודה. בגלל הפקקים.
— עכשיו ברור לך למה שתיים עשרה שעות?
— כן...
— כמה הרווחת בעבודה?
— 14,000 שקל ברוטו. נטו היה יוצא 11,000 שקל.
— לא שאלתי מה הייתה המשכורת שלך. שאלתי כמה הרווחת שם.
— מה ההבדל?
— משכורת — זה מה שנכנס לחשבון הבנק שלך. רווח — זה מה שנשאר לך אחרי כל ההוצאות.
— אהה, ככה סופרים רווח... לא ספרתי כמה אני מרוויח.
— אז בוא נספור. כמה אתה משלם משכנתא?
— 4000 שקל.
— כמה על חשמל, ארנונה, גז, מים, ועד הבית?
— הכל ביחד יוצא משהו כמו 2000 שקל.
— כמה עולה לך אוכל למשפחה?
— בערך 4000 שקל.
— כמה עולה גן ילדים, בית ספר, קופת חולים, ביטוח לאומי, תחזוקת רכבים?
— המשכורת שלי לא מספיקה לזה. כל ההוצאות האלה יוצאות מהמשכורת של אשתי.
— במילים אחרות לא נשאר כלום מהמשכורת שלך. זה אומר שאתה לא מרוויח. אתה מבזבז יותר ממה שמאפשרת לך המשכורת שלך.
— כן, אבל רוב האנשים חיים ככה...
— לא חיים, אלא שורדים. מבזבזים יותר ממה שהם מרוויחים. לכן המינוס בבנק גדל מחודש לחודש. זה אומר שבעבודה אתה לא מרוויח, אלא מפסיד כסף.
— הבנתי...
מאוד מעניין. תמיד חשבתי שהמשכורת המכובדת שלי, משכורת של 14,000 שקל, משכורת שעבדתי אחת עשרה שנים כדי להגיע אליה וכל כך הייתי גאה בה, במציאות, היא סף העוני.
לא נעים להבין שהמשכורת שלי לא מספיקה אפילו כדי לפרנס משפחה. לא שלא ידעתי את זה מקודם, אבל תמיד דחיתי ממני את המחשבות האלה. המילים של אלי על ההבדל בין משכורת לרווח — העירו אותי כמו סטירה.
— אלי, מה לגבי הסעיף השני שאמרת — זמן?
— יש ביטוי כזה: ״זמן — זה כסף וכסף — זה זמן״. שמעת?
— כן, כמובן.
— אז זה ביטוי שקרי.
— למה?
— זמן זה משאב הכי יקר שיש לנו. זמן החיים שלנו מאוד מוגבל. זה אומר שהזמן הרבה יותר יקר מכסף. את הכסף שאיבדת עוד אפשר להרוויח, את הזמן שאיבדת כבר לא תוכל להחזיר.
— אבל למה אני מאבד זמן בעבודה? הרי אני מתפתח שם, לומד דברים חדשים?
— בילדות סיפרו לנו סיפור על שתי צפרדעים. הן נפלו לתוך כד עם חלב והתחילו לטבוע. שתיהן פירפרו כדי לקפוץ מתוך הכד. אחת מהן התעייפה, נכנעה וטבעה. הצפרדע השניה, אחרי הרבה פרפורים, הקציפה את החלב לשמנת והצליחה לקפוץ מתוך הכד. זוכר את הסיפור הזה?
— כן.
— זה סיפור מאלף. הסיפור מלמד אותנו לא להיכנע, גם כאשר קשה. אבל בסיפור הזה יש פרט אחד קטן שלא סיפרו לנו ולמעשה הטעו אותנו.
— מה הפרט?
— לא אמרו לנו שהצפרדעים נפלו אל תוך כד עם חלב אמיתי וטרי של פרה. אם הן היו נופלות לכד עם חלב של חנות — הן היו יכולות לפרפר שם לנצח — אף אחת מהן לא היתה שורדת. חלב של חנות אי אפשר להקציף לשמנת, כי אין בו שומן. שמנת אפשר לקבל רק אם מקציפים חלב אמיתי של פרה.
— מעניין מאוד. אבל איך זה קשור לזמן שאני נמצא בעבודה?
— ללכת לעבודה — זה אומר לפרפר בחלב דל שומן. לא משנה כמה זמן תפרפר שם, — בחיים לא תוכל להקציף את החלב לשמנת ולקפוץ מתוך הכד. תוכל להקציף שמנת רק אם אתה מפרפר בחלב מלא בשומן, שזה עסק שיש בו מלא הזדמנויות וכסף.
— תודה על ההסבר ועל הדוגמא המפורטת! אם כבר לפרפר, אז רק בחלב עם שומן.
— כן, בדיוק כך. אם נוציא את המילים היפות מתוך השיר, אתה יודע מה עושה עובד שכיר? הוא מוכר את זמן החיים שלו תמורת משכורת. מה עושה יזם? הוא קונה את הזמן של עובדים שכירים והופך אותו לרווח. יזם חכם מעדיף להרוויח 100 שקל באמצעות הידיים של מישהו אחר, מאשר 1000 שקל באמצעות הידיים שלו. כי הוא מכיר את הערך של הזמן. תלמד להעריך את הזמן שלך.
את שנות החיים הכי פרודוקטיביות, את כל האנרגיה שלי — נתתי לעבודה. לעיתים קרובות הייתי נשאר במשרד עד שעה עשר בלילה, במקום לבלות את הזמן הזה עם המשפחה. מה התוצאה? פירפרתי בחלב דל שומן...
אם הייתי משקיע את אחת עשרה השנים האלה בעצמי ובעסק שלי, בטח כבר מזמן הייתי הופך למיליונר. על מי ועל מה ביזבזתי את שנות החיים שלי?
כמו שאלי אמר, אי אפשר כבר להחזיר את השנים האלה. איבדתי אותן לתמיד.
מהמחשבות הכבדות האלה נהיה לי רע, מחניק. אלי הרגיש את זה והזמין אותי לטייל בגינה.
טיילנו בשקט ונהנינו מהיופי של העצים ומהוורדים הפורחים. בגינה של אלי יש אולי מאה זנים של וורדים. הם מאוד יפים ומריחים ברמה שלא הכרתי עד כה.
קצת נרגעתי אחרי המחשבות הכבדות ושאלתי את אלי:
— מה לגבי הסעיף השלישי? איך בעבודה אני מאבד חופש? אני הרי בוחר בעצמי איפה לעבוד?
— כמובן, אתה בעצמך בוחר את מקום העבודה שלך. אבל בזה מסתיים החופש שלך.
— למה?
— תאר לעצמך, היה לך לילה מעניין ואתה רוצה לישון עד מאוחר. אתה מתעורר לא בשעה שש בבוקר, אלא בשעה אחת אחר הצהריים ואומר לעצמך: ״בא לי להמשיך ת׳פינוק ולנסוע לעיסוי תאילנדי של שעתיים״. אתה יכול להרשות לעצמך כזה תענוג?
— אתקשר למשרד, אודיע להם שאני לא מגיע ואבקש יום חופש.
— אם בא לך לעשות את זה פעם בשבוע? פעמיים בשבוע? אם בא לך לנסוע לתאילנד לחצי שנה?
— לא, את זה אני לא יכול להרשות לעצמי.
— עכשיו תאר לעצמך שהמנהל שלך אמר לך לבנות אתר, אבל בא לך לצפות בסרט חדש עם האישה האהובה ואחרי זה לטייל איתה בעיר. אתה יכול לשלוח את כל המשרד שלך לאן שצריך וללכת לצפות בסרט?
— לא.
— במילים אחרות, לא הזמן שלך ולא הרצונות שלך שייכים לך. אתה עושה את מה שאומרים לך לעשות, חי לפי החוקים שקבעו לך. נכון?
— נכון.
— האם אפשר לקרוא לזה חופש?
— לא בדיוק...
— לאסיר בכלא מותר להסתובב בתוך התא, לאכול, לשתות, לשחק שש-בש, אבל כל זה רק בתוך גבולות בית הסוהר. אותו הדבר בעבודה. יש לך זכות בחירה להגיע לעבודה ברכב, ברכבת, באוטובוס, אבל אתה לא יכול שלא להגיע לעבודה. אתה יכול לשתות בעבודה קפה, תה, לצאת לעשן, לדבר בטלפון, אבל אתה לא יכול שלא לעבוד. לאף אחד לא אכפת אם אתה אוהב את העבודה שלך או לא.
— אלי, אבל אני הרי יכול להחליף את מקום העבודה שלי למקום עם תנאים יותר טובים.
— כמובן, אתה יכול להחליף עבודה אחת באחרת, אבל המהות של העבודה לא תשתנה. גם בעבודה האחרת תצטרך לעשות את מה שיגידו לך לעשות ולחיות לפי החוקים שיקבעו לך שם.
— יוצא שהחופש שאנחנו, עובדים שכירים, כל כך גאים בו, זה בסך הכל אשליה של חופש ובפועל מהווה עבדות מוסווית?
— בדיוק כך.
— אלי, אז מיהו אדם חופשי לפי דעתך?
— אדם חופשי מתעורר מתי שבא לו ולא בשעה שש בבוקר. הוא עוסק במה שבא לו ולא במה שקובע לו המנהל. הוא יכול לנסוע לאן שבא לו, מתי שבא לו, עם מי שבא לו ולכמה זמן שבא לו. זה — אדם חופשי.
— כמובן, לעובדים שכירים אין רמת חופש כזאת. אבל למשל הבוס שלי היה מגיע למשרד לפני כל העובדים והיה עוזב אחרון. הוא עבד הרבה יותר מאיתנו. הוא תמיד היה עייף ובמשך שנים לא יצא לחופשות. זה אומר שגם היזמים לא אנשים חופשיים?
— נכון, רוב היזמים הופכים להיות עבדים של העסקים שלהם, כי הם לא בנו את העסק בצורה נכונה. עוד נדבר על זה בהמשך. רוב היזמים לא יכולים להרשות לעצמם רמת חופש כזו, אבל יש להם לפחות סיכוי, כי הם מפרפרים בחלב עם שומן. אצל עובדים שכירים אין אפילו סיכוי.
— עכשיו ברור. אלי, איך יוצא שאנחנו מוסרים את עצמנו לעבדות מרצון?
— האם יצא לך שרצית לשירותים חזק עד כדי כך שבעוד שניה היית עושה בתחתונים, אבל בסביבה היה רק חדר שירותים אחד, שמסריח שם ברמה ששורף לך בעיניים?
— אני חושב שמצב כזה היה בחיים של כל אחד מאיתנו :)
— מה עשית במצב הזה? הלכת לחפש שירותים אחרים? ברחת לשדה? או שנכנסת לשירותים המסריחים האלה?
— נכנסתי לשירותים, כמובן. מה עוד היה אפשר לעשות?
— האם שמת לב ששתי דקות אחרי שבילית בשירותים הנפלאים האלה, אתה מתחיל להתרגל לריח ״המדהים״ ששם?
— כן, כך זה היה :)
— זה בדיוק מה שקורה בעבודה. בפעם הראשונה, כאשר התקבלת לעבודה, סבלת, כי הרגשת שאיבדת את החופש שלך. אבל הצורך להרוויח את הכסף אילץ אותך להסכים עם אובדן החופש. עבר זמן והתרגלת לכך שאין לך יותר חופש. אפילו מצאת בשביל זה ביטויים יפים כמו ״יש לנו צוות טוב״, ״אני מתפתח בעבודה״. כך איבדת את החופש שלך.
המילים של אלי גרמו לי לשקוע במחשבות. אנחנו גאים בכך שאנו חיים בחברה חופשיה. אנחנו גאים בכך שאנחנו אנשים חופשיים. גאים שיש לנו זכויות. גאים שיש לנו זכות בחירה.
במשך שעות אנחנו יכולים לספר על כך שאנחנו אנשים חופשיים, אבל מחר בבוקר נקום בשעה שש בבוקר ונרוץ לעבודה כמו ילדים טובים ונעשה את מה שהמנהל שלנו יגיד לנו לעשות. זה כל ״החופש״ שלנו.
אולי אלי צודק וכל המילים היפות האלה על חופש — זו רק אשליה?.. אולי אנחנו פשוט עבדים מודרניים? ולא רוצים להודות בזה אפילו בפני עצמנו?..
לחצתי על הפעמון. פתחו לי את השער. גינה בגודל מגרש כדורגל, מלאה בצמחים. באמצע הגינה עומד בית יפה וגדול, מסביבו עוד מספר בתים קטנים.
תוך כדי שאני מתבונן ביופיה של הגינה, הופיע אלי. אמרנו שלום אחד לשני והוא הזמין אותי למשרד שלו.
מסתבר שאלי עובד בקוטג׳ נפרד מהבית. במשרד יש לו חדר עבודה, חדר שינה ואפילו חדר ג׳קוזי. נראה לי מוזר שהמשרד נמצא מחוץ לבית. אלי כאילו שמע את המחשבות שלי ואמר:
— אני אוהב להיות קרוב למשפחה, אבל בבית הילדים רועשים ובמטבח תמיד מכינים משהו טעים, לכן, כדי שזה לא יפריע לפעילות שלי, בניתי לעצמי קוטג׳ נפרד. כאן אני יכול לעבוד בראש שקט.
נכנסנו למשרד. על הקיר מסך מחשב גדול, מולו כיסא מנהלים נוח ושולחן נייד עם מקלדת ועכבר.
כל הקירות של המשרד עשויים מעץ. באחת מהפינות של המשרד יש אח ומולה מרפסת גדולה עם חלונות פנורמיים ונוף מהמם של הרים מושלגים.
מעל המסך — מדף עם הספרים של אלי. מסתבר שהוא כתב לא רק את ״התנ׳׳ך של היזם״. מאוד הייתי סקרן לקרוא גם אותם.
— קצת יותר מאוחר אתן לך לקרוא אותם, — אמר אלי.
— תודה רבה! — עניתי וחשבתי לעצמי: מאיפה הוא יודע על מה אני חושב? איך הוא הבין שאני רוצה לקרוא את הספרים שלו? הוא קורא מחשבות?
— לא, אני לא קורא מחשבות. כאשר תגיע הביתה, צפה בסדרה ״שקר לי״ ותלמד שפת גוף. מהר מאוד תלמד מה בן אדם אומר, מבלי שהוא מוציא מילה מהפה. זה לא מסובך מדי.
— בוודאות אצפה בזה! תודה!
התיישבנו בספות נוחות, אחרי שתי דקות עוזרת בית הביאה תה ריחני ופירות יבשים.
— קדימה, — אמר אלי.
במשך עשרים דקות סיפרתי לאלי על עצמי — איפה עבדתי, מה עשיתי, איך אני אוהב את העבודה שלי, איך פיטרו אותי ואיך זה היה לא הוגן כלפיי.
כל הזמן הזה הוא הקשיב לי בקפדנות ולא קטע אותי אפילו פעם אחת. סוף סוף, אחרי שסיימתי את המונולוג שלי, אלי אמר:
— אם אני מבין נכון, אתה אוהב לעבוד?
— וודאי שאני אוהב לעבוד. עבדתי אחת עשרה שנים.
— זה לא טוב.
— למה?
— כדי להקים עסק אתה צריך לשנוא לעבוד אצל מישהו אחר.
— מה רע בלעבוד אצל מישהו אחר?
— סיבה ראשונה — בעבודה אתה מאבד כסף. סיבה שניה — בעבודה אתה מאבד זמן. סיבה שלישית — בעבודה אתה מאבד חופש.
— איך בדיוק אני מאבד כסף בעבודה?
— בשביל מה אתה הולך לעבודה?
— אני מתפתח שם, יש לי חברים, יש שם צוות מצויין.
— זאת אומרת אתה מתעורר לפני מנקי הרחובות, עומד בפקקים, יושב במשרד מחניק רק בגלל שיש לך בעבודה חברים ואתה מתפתח שם?
— כן.
— אם היו מפסיקים לשלם לך בעבודה או למשל אם היו לך בבנק מיליון דולר — עדיין היית הולך לעבודה?
— אמממ... מובן שלא.
— אז בוא תפסיק לשקר, לפחות לעצמך, ותגיד שאתה הולך לעבודה לא בגלל שאתה מתפתח שם ויש שם אנשים טובים, אלא כי אתה צריך כסף. אתה כל יום מוכר שתיים עשרה שעות מהחיים שלך, רק כי אתה צריך כסף.
— מסכים, אני כן צריך כסף. אבל למה שתיים עשרה שעות? אני הרי עובד רק שמונה שעות.
— כמה זמן לוקח לך להגיע לעבודה?
— כמעט שעתיים עד העבודה ועוד שעתיים אחרי העבודה. בגלל הפקקים.
— עכשיו ברור לך למה שתיים עשרה שעות?
— כן...
— כמה הרווחת בעבודה?
— 14,000 שקל ברוטו. נטו היה יוצא 11,000 שקל.
— לא שאלתי מה הייתה המשכורת שלך. שאלתי כמה הרווחת שם.
— מה ההבדל?
— משכורת — זה מה שנכנס לחשבון הבנק שלך. רווח — זה מה שנשאר לך אחרי כל ההוצאות.
— אהה, ככה סופרים רווח... לא ספרתי כמה אני מרוויח.
— אז בוא נספור. כמה אתה משלם משכנתא?
— 4000 שקל.
— כמה על חשמל, ארנונה, גז, מים, ועד הבית?
— הכל ביחד יוצא משהו כמו 2000 שקל.
— כמה עולה לך אוכל למשפחה?
— בערך 4000 שקל.
— כמה עולה גן ילדים, בית ספר, קופת חולים, ביטוח לאומי, תחזוקת רכבים?
— המשכורת שלי לא מספיקה לזה. כל ההוצאות האלה יוצאות מהמשכורת של אשתי.
— במילים אחרות לא נשאר כלום מהמשכורת שלך. זה אומר שאתה לא מרוויח. אתה מבזבז יותר ממה שמאפשרת לך המשכורת שלך.
— כן, אבל רוב האנשים חיים ככה...
— לא חיים, אלא שורדים. מבזבזים יותר ממה שהם מרוויחים. לכן המינוס בבנק גדל מחודש לחודש. זה אומר שבעבודה אתה לא מרוויח, אלא מפסיד כסף.
— הבנתי...
מאוד מעניין. תמיד חשבתי שהמשכורת המכובדת שלי, משכורת של 14,000 שקל, משכורת שעבדתי אחת עשרה שנים כדי להגיע אליה וכל כך הייתי גאה בה, במציאות, היא סף העוני.
לא נעים להבין שהמשכורת שלי לא מספיקה אפילו כדי לפרנס משפחה. לא שלא ידעתי את זה מקודם, אבל תמיד דחיתי ממני את המחשבות האלה. המילים של אלי על ההבדל בין משכורת לרווח — העירו אותי כמו סטירה.
— אלי, מה לגבי הסעיף השני שאמרת — זמן?
— יש ביטוי כזה: ״זמן — זה כסף וכסף — זה זמן״. שמעת?
— כן, כמובן.
— אז זה ביטוי שקרי.
— למה?
— זמן זה משאב הכי יקר שיש לנו. זמן החיים שלנו מאוד מוגבל. זה אומר שהזמן הרבה יותר יקר מכסף. את הכסף שאיבדת עוד אפשר להרוויח, את הזמן שאיבדת כבר לא תוכל להחזיר.
— אבל למה אני מאבד זמן בעבודה? הרי אני מתפתח שם, לומד דברים חדשים?
— בילדות סיפרו לנו סיפור על שתי צפרדעים. הן נפלו לתוך כד עם חלב והתחילו לטבוע. שתיהן פירפרו כדי לקפוץ מתוך הכד. אחת מהן התעייפה, נכנעה וטבעה. הצפרדע השניה, אחרי הרבה פרפורים, הקציפה את החלב לשמנת והצליחה לקפוץ מתוך הכד. זוכר את הסיפור הזה?
— כן.
— זה סיפור מאלף. הסיפור מלמד אותנו לא להיכנע, גם כאשר קשה. אבל בסיפור הזה יש פרט אחד קטן שלא סיפרו לנו ולמעשה הטעו אותנו.
— מה הפרט?
— לא אמרו לנו שהצפרדעים נפלו אל תוך כד עם חלב אמיתי וטרי של פרה. אם הן היו נופלות לכד עם חלב של חנות — הן היו יכולות לפרפר שם לנצח — אף אחת מהן לא היתה שורדת. חלב של חנות אי אפשר להקציף לשמנת, כי אין בו שומן. שמנת אפשר לקבל רק אם מקציפים חלב אמיתי של פרה.
— מעניין מאוד. אבל איך זה קשור לזמן שאני נמצא בעבודה?
— ללכת לעבודה — זה אומר לפרפר בחלב דל שומן. לא משנה כמה זמן תפרפר שם, — בחיים לא תוכל להקציף את החלב לשמנת ולקפוץ מתוך הכד. תוכל להקציף שמנת רק אם אתה מפרפר בחלב מלא בשומן, שזה עסק שיש בו מלא הזדמנויות וכסף.
— תודה על ההסבר ועל הדוגמא המפורטת! אם כבר לפרפר, אז רק בחלב עם שומן.
— כן, בדיוק כך. אם נוציא את המילים היפות מתוך השיר, אתה יודע מה עושה עובד שכיר? הוא מוכר את זמן החיים שלו תמורת משכורת. מה עושה יזם? הוא קונה את הזמן של עובדים שכירים והופך אותו לרווח. יזם חכם מעדיף להרוויח 100 שקל באמצעות הידיים של מישהו אחר, מאשר 1000 שקל באמצעות הידיים שלו. כי הוא מכיר את הערך של הזמן. תלמד להעריך את הזמן שלך.
את שנות החיים הכי פרודוקטיביות, את כל האנרגיה שלי — נתתי לעבודה. לעיתים קרובות הייתי נשאר במשרד עד שעה עשר בלילה, במקום לבלות את הזמן הזה עם המשפחה. מה התוצאה? פירפרתי בחלב דל שומן...
אם הייתי משקיע את אחת עשרה השנים האלה בעצמי ובעסק שלי, בטח כבר מזמן הייתי הופך למיליונר. על מי ועל מה ביזבזתי את שנות החיים שלי?
כמו שאלי אמר, אי אפשר כבר להחזיר את השנים האלה. איבדתי אותן לתמיד.
מהמחשבות הכבדות האלה נהיה לי רע, מחניק. אלי הרגיש את זה והזמין אותי לטייל בגינה.
טיילנו בשקט ונהנינו מהיופי של העצים ומהוורדים הפורחים. בגינה של אלי יש אולי מאה זנים של וורדים. הם מאוד יפים ומריחים ברמה שלא הכרתי עד כה.
קצת נרגעתי אחרי המחשבות הכבדות ושאלתי את אלי:
— מה לגבי הסעיף השלישי? איך בעבודה אני מאבד חופש? אני הרי בוחר בעצמי איפה לעבוד?
— כמובן, אתה בעצמך בוחר את מקום העבודה שלך. אבל בזה מסתיים החופש שלך.
— למה?
— תאר לעצמך, היה לך לילה מעניין ואתה רוצה לישון עד מאוחר. אתה מתעורר לא בשעה שש בבוקר, אלא בשעה אחת אחר הצהריים ואומר לעצמך: ״בא לי להמשיך ת׳פינוק ולנסוע לעיסוי תאילנדי של שעתיים״. אתה יכול להרשות לעצמך כזה תענוג?
— אתקשר למשרד, אודיע להם שאני לא מגיע ואבקש יום חופש.
— אם בא לך לעשות את זה פעם בשבוע? פעמיים בשבוע? אם בא לך לנסוע לתאילנד לחצי שנה?
— לא, את זה אני לא יכול להרשות לעצמי.
— עכשיו תאר לעצמך שהמנהל שלך אמר לך לבנות אתר, אבל בא לך לצפות בסרט חדש עם האישה האהובה ואחרי זה לטייל איתה בעיר. אתה יכול לשלוח את כל המשרד שלך לאן שצריך וללכת לצפות בסרט?
— לא.
— במילים אחרות, לא הזמן שלך ולא הרצונות שלך שייכים לך. אתה עושה את מה שאומרים לך לעשות, חי לפי החוקים שקבעו לך. נכון?
— נכון.
— האם אפשר לקרוא לזה חופש?
— לא בדיוק...
— לאסיר בכלא מותר להסתובב בתוך התא, לאכול, לשתות, לשחק שש-בש, אבל כל זה רק בתוך גבולות בית הסוהר. אותו הדבר בעבודה. יש לך זכות בחירה להגיע לעבודה ברכב, ברכבת, באוטובוס, אבל אתה לא יכול שלא להגיע לעבודה. אתה יכול לשתות בעבודה קפה, תה, לצאת לעשן, לדבר בטלפון, אבל אתה לא יכול שלא לעבוד. לאף אחד לא אכפת אם אתה אוהב את העבודה שלך או לא.
— אלי, אבל אני הרי יכול להחליף את מקום העבודה שלי למקום עם תנאים יותר טובים.
— כמובן, אתה יכול להחליף עבודה אחת באחרת, אבל המהות של העבודה לא תשתנה. גם בעבודה האחרת תצטרך לעשות את מה שיגידו לך לעשות ולחיות לפי החוקים שיקבעו לך שם.
— יוצא שהחופש שאנחנו, עובדים שכירים, כל כך גאים בו, זה בסך הכל אשליה של חופש ובפועל מהווה עבדות מוסווית?
— בדיוק כך.
— אלי, אז מיהו אדם חופשי לפי דעתך?
— אדם חופשי מתעורר מתי שבא לו ולא בשעה שש בבוקר. הוא עוסק במה שבא לו ולא במה שקובע לו המנהל. הוא יכול לנסוע לאן שבא לו, מתי שבא לו, עם מי שבא לו ולכמה זמן שבא לו. זה — אדם חופשי.
— כמובן, לעובדים שכירים אין רמת חופש כזאת. אבל למשל הבוס שלי היה מגיע למשרד לפני כל העובדים והיה עוזב אחרון. הוא עבד הרבה יותר מאיתנו. הוא תמיד היה עייף ובמשך שנים לא יצא לחופשות. זה אומר שגם היזמים לא אנשים חופשיים?
— נכון, רוב היזמים הופכים להיות עבדים של העסקים שלהם, כי הם לא בנו את העסק בצורה נכונה. עוד נדבר על זה בהמשך. רוב היזמים לא יכולים להרשות לעצמם רמת חופש כזו, אבל יש להם לפחות סיכוי, כי הם מפרפרים בחלב עם שומן. אצל עובדים שכירים אין אפילו סיכוי.
— עכשיו ברור. אלי, איך יוצא שאנחנו מוסרים את עצמנו לעבדות מרצון?
— האם יצא לך שרצית לשירותים חזק עד כדי כך שבעוד שניה היית עושה בתחתונים, אבל בסביבה היה רק חדר שירותים אחד, שמסריח שם ברמה ששורף לך בעיניים?
— אני חושב שמצב כזה היה בחיים של כל אחד מאיתנו :)
— מה עשית במצב הזה? הלכת לחפש שירותים אחרים? ברחת לשדה? או שנכנסת לשירותים המסריחים האלה?
— נכנסתי לשירותים, כמובן. מה עוד היה אפשר לעשות?
— האם שמת לב ששתי דקות אחרי שבילית בשירותים הנפלאים האלה, אתה מתחיל להתרגל לריח ״המדהים״ ששם?
— כן, כך זה היה :)
— זה בדיוק מה שקורה בעבודה. בפעם הראשונה, כאשר התקבלת לעבודה, סבלת, כי הרגשת שאיבדת את החופש שלך. אבל הצורך להרוויח את הכסף אילץ אותך להסכים עם אובדן החופש. עבר זמן והתרגלת לכך שאין לך יותר חופש. אפילו מצאת בשביל זה ביטויים יפים כמו ״יש לנו צוות טוב״, ״אני מתפתח בעבודה״. כך איבדת את החופש שלך.
המילים של אלי גרמו לי לשקוע במחשבות. אנחנו גאים בכך שאנו חיים בחברה חופשיה. אנחנו גאים בכך שאנחנו אנשים חופשיים. גאים שיש לנו זכויות. גאים שיש לנו זכות בחירה.
במשך שעות אנחנו יכולים לספר על כך שאנחנו אנשים חופשיים, אבל מחר בבוקר נקום בשעה שש בבוקר ונרוץ לעבודה כמו ילדים טובים ונעשה את מה שהמנהל שלנו יגיד לנו לעשות. זה כל ״החופש״ שלנו.
אולי אלי צודק וכל המילים היפות האלה על חופש — זו רק אשליה?.. אולי אנחנו פשוט עבדים מודרניים? ולא רוצים להודות בזה אפילו בפני עצמנו?..