פרק 11. שלום על ישראל!
בשנת 2007 עזבתי את ישראל. לסיבת העזיבה אין קשר לעסקים, אבל המעבר השפיע על העסק ולכן, אספר על הסיבות והמניע למעבר.
בתקופה ששילמתי את החובות שלי ובניתי אימפריה באינטרנט, הבן הבכור שלנו, לאון, גדל והיה כמעט בן ארבע. הבן הקטן, מקס, היה כמעט בן שנתיים.
מאוד לא רציתי שילדיי ילכו לגן ולבית הספר. אני רואה בגן ובבית הספר אונס חסר רחמים בבחירתו ובגורלו של ילד. הרי אף אחד לא שואל אותו אם הוא רוצה ללמוד את מה שמלמדים אותו. אף אחד לא שואל אותו אם הוא אוהב את המורה או לא. אף אחד לא שואל אותו מה הוא באמת רוצה. לאף אחד לא אכפת מהן חוזקותיו ואילו כשרונות כדאי לו לפתח. הוא חייב ללמוד הכל ולהיות כמו כולם.
לא רק שבית הספר הוא ממלכת האונס של ילדים, אני חושב שרכישת ההשכלה במסגרת בית הספר, היא מיושנת. נכון, הילד צריך לדעת לקרוא, לכתוב ולספור. אבל את זה יכול ללמד אותו כל הורה. כל שאר ״השיעורים״ אינם נחוצים בחיים. למה ללמוד אלגברה במשך שנים, אם לעולם לא תזדקק לנוסחת החישוב דיסקרימיננטה? או למשל, למה לשנן את התאריכים של קרבות היסטוריים? למי זה עזר בחיים?
ידע זה עשוי להיות נחוץ למתמטיקאים והיסטוריונים. אבל כמה מאתנו הפכו למתמטיקאים או להיסטוריונים? ואם לא, אז למה דחפו לנו את זה לראש? ועוד בכוח!
בחיים נדרש ידע אחר לחלוטין. למשל, איך להקים משפחה מאושרת, איך לפתוח עסק, איך למצוא את היעוד שלך, איך לחיות בלי תרופות ולהיות בריא.
אבל את כל זה לא מלמדים בבתי הספר. הייתי אומר אפילו להיפך - עושים הכל כדי שהילד לא יערער כלל על השאלות האלה.
הילד "נכלא" בבית הספר במשך 12 שנים, וכשמסיים את הלימודים, לא יודע לעשות שום דבר בחיים. תחשוב, מה יודע לעשות בוגר בית הספר, בן 18? האם הוא יודע להקים משפחה? האם הוא מסוגל לעשות את בת הזוג שלו מאושרת? האם הוא יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים? האם הוא יודע להרוויח?
לא, הוא לא יודע לעשות את זה. הוא חסר אונים לחלוטין בפני החיים.
ההכנה לבית הספר מתחילה בגן ילדים. בדיוק שם מתחיל האילוף של הילד. מרגילים אותו שהגננת היא "האלוהים" - יש לציית לה ולעשות מה שהיא אומרת, לאכול מה שהיא אומרת, לשחק במשחקים שהיא אומרת. את אף אחד לא מעניין אם אתה רוצה את זה או לא. אף אחד לא שואל אותך. ילדים מגיעים לבית הספר כבר מאולפים ומוכנים לאונס.
אלה מהילדים שלא נוחים ל״שימוש״ הגננת ומתנהגים בצורה גרועה ואינם מצייתים לה, רצים ומשחקים - נקראים ילדים היפראקטיביים (למעשה, חולים) ומרגיעים אותם בעזרת ריטלין ותרופות אחרות. גרוע מכל, זה קורה במדינה לכאורה דמוקרטית, כמו ישראל.
אם הגן לא שבר את הילד מספיק, בית הספר שובר אותו עד הסוף, כדי שהוא יהיה מוכן לציית בצבא ולבצע פקודות המפקדים. בעיקרון, גן-ביתספר-צבא הוא מנגנון מצויין ליצירת ברגים של המערכת, רובוטים, שחיים לפי הכללים ואינם חורגים מהמסגרת.
המערכת כולה בנויה כך, שמייצרת עבדים, אשר בטוחים ב 100% כי הם אנשים חופשיים.
לא רציתי גורל כזה לילדים שלי. רציתי לגדל אותם אנשים חופשיים, שיעשו מה שהם רוצים, שיחיו כרצונם ולא איך שאילפו אותם ומה שכפו עליהם לעשות.
הבן הבכור שלי, לאון, גדל ואנחנו כמו כל ההורים היינו צריכים להתמודד עם העובדה שיש גן חובה וילד חייב ללכת לשם. בין אם אתה רוצה ובין אם לא - אתה חייב לשלוח אותו לשם. נקודה.
התייעצתי עם עורך דין ושאלתי מה יקרה אם לא אשלח את הילד לגן? הוא אמר לי: "אם לא תשלח, עובדים סוציאליים יבואו ויכריחו אותך לשלוח. אם אתה תמשיך להתנגד, יכולים לאסור אותך ולקחת ממך את הילדים".
הייתי מלא זעם. איפה חופש הבחירה, לעזאזל?! ישראל מדינה דמוקרטית?! אין זו דמוקרטיה, אלא רודנות לשמה! ההורים אינם רשאים לגדל ילדים כפי שהם רוצים!
למרות ההרגשה הכבדה, הייתי חייב לשלוח את לאון לגן - לא היה לי זמן וכוח לריב עם המדינה והמערכת. היו לי מספיק בעיות ודאגות אחרות. זו בדיוק הכוונה של המערכת: לאנוס גם את הילד וגם את ההורה, כדי שלא יהיה להם זמן למחשבות ״לא בריאות״.
חלפו חודשיים. בדרך כלל כל יום אשתי הייתה לוקחת את לאון לגן בבוקר ומחזירה אותו הביתה בשתיים אחר הצהריים. אבל הפעם לא יכלה להוציא את לאון מהגן - מקס הצטנן והיא לקחה אותו לקופת חולים.
עזבתי את כל העיסוקים שלי והלכתי לגן כדי להוציא את לאון. הקדמתי והגעתי בשעה אחת אחר הצהריים, כי הייתה לי פגישה בשעה שתיים. הייתי צריך להוציא את הילד ולהמשיך מיד לפגישה.
הגעתי לגן, הדלתות היו סגורות. הצצתי מבעד לחלון - לאון יושב מותש, עם עיניים עצובות, שאר הילדים גם יושבים כמשותקים כדי לא להפריע לגננת. אני קורא לגננת ואומר לה: ״תביאי לי בבקשה את לאון, אני צריך להוציא אותו, אני ממהר״. היא אומרת: "אי אפשר להוציא את לאון עכשיו. תחזור להוציא אותו בשעה 14:00".
ההיגיון שלי מבין שיש חוקים ונהלים ושלגננת אסור לתת לילד לצאת מהגן לפני הזמן. אבל מבחינה רגשית... הדם עלה לי לראש. התחלתי לריב איתה ובצעקות וקללות בכל זאת הוצאתי את לאון מהגן.
בחוץ היה חום אימים, יותר מ-40 מעלות. המוח פשוט נמס. בגלל השערורייה עם הגננת, איחרתי לפגישה עסקית חשובה. אני מביא את לאון הביתה ומוצא בדואר מכתב מביטוח לאומי: "איחרת לשלם ביטוח לאומי על סך 9,352 ₪. יש לך שלושה ימים לשלם, אחרת נטיל עליך קנס".
איך נמאסתם לי! אני נלחם עם חובות, בנקים, משלם מיסים ועוד שד יודע מה, ואתם, על חשבוני ובכסף שלי שוכרים מאלפים, כדי לטמטם את הילדים שלי להפוך אותם לעבדים של המערכת!
די! מספיק! אני לא צריך מכם יותר כלום - לא עזרה, לא ביטוח, לא רפואה, לא שתגדלו את הילדים שלי, לא את ההגנה שלכם. אני עוזב מכאן!
זה היה יום אחרון של לאון בגן. הוא מעולם לא חזר לשם יותר. יתרה מכך, אף אחד מילדיי לא הלך לגן.
אפשר היה, כמובן, לעזוב את אשקלון, לעבור לתל-אביב, או לנסוע צפונה, אפילו למעלות. אפשר להחליף גן, להחליף גננת, אבל לא תצליח לברוח מהמערכת.
כל יום הילדים שלי איבדו את החופש שלהם - את הזכות לבחור איך לחיות ומה ללמוד. אני לא מוכן שאיזו גננת שעושה מעצמה אלוהים, תקבע מתי מותר לי לראות את הילד שלי ומתי לא.
בערב חזרתי הביתה עייף וגמור. אמרתי לנטלי (אשתי): "תתחילי לארוז. אנחנו עוזבים את ישראל".
נטלי נעצה בי מבט ארוך ואז אמרה: "איך שתחליט, כך יהיה, אהובי. אני והילדים נלך אחריך לאן שתגיד".
שבועיים לאחר מכן עברנו לגור לגאורגיה.
לוקחים איתנו את היקר ביותר... :)
כמובן, הייתי יכול להילחם עם המדינה ולפרוץ את המערכת. אבל אני לא גיבור. יש לי מספר ספור של שנים לחיות ואני רוצה לחיות אותם היטב. אני לא מתכוון לבזבז אותם על מלחמות חסרות טעם עם המערכת.
אני מאוד אוהב את ישראל. אני אוהב את האנשים שלנו. אני פטריוט של ישראל. אבל המערכת שקיימת בארצנו היא מערכת של אונס. אני לא רוצה שהמדינה תתערב איך אני מגדל את הילדים שלי. אני לא רוצה שהמדינה תיקח ממני 85% מההכנסה שלי. אני לא רוצה שהמדינה תגיד לי איך לחיות ואיפה לבנות את הבית שלי.
לא עזבתי את ישראל. עזבתי את המערכת.
למה בחרתי בגאורגיה? קודם כל נולדתי כאן ואני מכיר היטב את המנטליות של הארץ הזאת. שנית, גיאורגיה קרובה לישראל. אחי ובני משפחתי, קרובי המשפחה שלי, תלמידיי - כולם נותרו בישראל. שלישית, גיאורגיה היא מדינה ליברלית למדי - כאן אתה יכול לחיות ולגדל ילדים באופן עצמאי - אף אחד כאן לא יאלץ אותך לקחת ילדים לבית הספר, אם אתה לא רוצה את זה. גאורגיה היא מדינה יפה אשר נבנתה מחדש ב- 15 השנים האחרונות. כאן אתה יכול לחיות בשלום, לבנות ולעשות עסקים.
בגאורגיה נולדו לנו עוד שתי בנות. היום יש לנו ארבעה. אף אחד מהם לא הפך לקורבן המערכת.
לאון היום בן 14. מקס בן 12. שניהם כבר נוהגים ברכב. הם יכולים לבנות באופן עצמאי בית מאפס - מרכישת החומרים ועד הפיקוח על הפועלים. הם בעצמם בוחרים לאילו חוגים ללכת ומה ללמוד. שניהם למדו מסבא תכשיטנות. יש להם הרבה חברים ממדינות שונות בעולם - ישראל, רוסיה, גאורגיה, בלגיה, אמריקה, אוקראינה, ארמניה.
לאון ומקס הקימו בית הספר משלהם לבני נוער. בית הספר נקרא PIK - מועדון נוער אינטלקטואלי. 40 ילדים כבר לומדים שם. זה העסק השלישי שלהם והם כבר מרוויחים כסף בעצמם.
בבית הספר הזה, הם מנהלים כיתות אומנות במגוון נושאים - עיתונאות, יצירת מופעי סטנד-אפ, עבודות יד, פתרון של בעיות לוגיות, ריקוד, גיטרה ועוד.
הם בעצמם ארגנו את בית הספר הזה. בעצמם מוצאים מורים. הם כותבים ועושים פרסום בעצמם. בעצמם מארגנים ילדים בקבוצות. מתאמים בעצמם אולמות. בעצמם מרוויחים ומשלמים למורים.
כל אלה שאי פעם עסקו בעסקים וגידלו ילדים - יודעים איזו עבודה אדירה זו – להקים ולארגן כזה בית ספר, במיוחד כשעושים את זה ילדים בני 14 ו-12.
שיעור בבית הספר PIK, שנוסד על ידי לאון ומקס. 2017.
גם אם יקרה לי משהו היום, הילדים שלי יוכלו לבנות את חייהם באופן עצמאי. אני רואה בכך הישג גדול.
כן, לאשתי ולי היה קשה מאוד. לקחנו על עצמנו אחריות ענקית. איש לא סיפר לנו איך לגדל ילדים. יתר על כן, הפריעו לנו מאוד וניבאו ששום דבר טוב לא יצא מהילדים שלנו.
אבל לא משנה מה, החלטנו שאנחנו נחנך את הילדים שלנו בעצמנו.
אנחנו ממש לא עוטפים את הילדים שלנו בצמר גפן ולא מגדלים אותם בחממה. הם עצמאיים לחלוטין ומכירים את החיים. כבר היום הם יכולים לנסוע באופן עצמאי לעיר אחרת או אפילו למדינה אחרת. הם יודעים איך להעסיק את עצמם ומה הם רוצים מהחיים.
למרות התוצאות שלנו, רבים באופן עיוור לא מסכימים עם אורח חיים שלנו. עבורם, המסלול "גן-בית-ספר-אוניברסיטה-עבודה-פנסיה" הוא פרה קדושה והם אינם מבינים כיצד ניתן לחיות אחרת. עבורם אנחנו לא שפויים, אנחנו טועים. אנחנו בשבילם שגיאת המערכת.
אני לא מפציר בכם להוציא ילדים מבתי ספר ומגני ילדים. אני לא מפציר בכם לעזוב את ישראל. אני לא הולך לשנות מישהו או להוכיח משהו למישהו.
נטלי ואני נתנו לילדינו חיים חופשיים, חיים מלאים בצבעים ססגוניים, חוויות וחופש. אבל זה לא קל. כדי לגדל ילדים, צריך קודם כל לגדל את עצמך - וזו לא משימה קלה בכלל.
שנים רבות חלפו מאז שעזבנו את ישראל. יש כבר עשרות, אולי מאות בתי ספר, שבהם מלמדים את הילדים נושאים חשובים ומעניינים יותר, מאשר אלגברה ובוטניקה. קורא יקר, אם אתה אוהב את הילדים שלך – אל תמסור אותם לידיים של המערכת. מצא לילד שלך בית ספר מתאים ותן לו הזדמנות לשמור על האישיות שלו!
בספר הזה לא אכנס לפרטים כיצד ומה לימדנו את ילדינו ואילו קשיים עברנו - זהו ספר על עסקים ולא על גידול ילדים. אם אתם מתעניינים בנושא הילדים, אתם יכולים לקבל המון מידע נוסף באתר שלי www.manifest.co.il.
בשנת 2007 עזבתי את ישראל. לסיבת העזיבה אין קשר לעסקים, אבל המעבר השפיע על העסק ולכן, אספר על הסיבות והמניע למעבר.
בתקופה ששילמתי את החובות שלי ובניתי אימפריה באינטרנט, הבן הבכור שלנו, לאון, גדל והיה כמעט בן ארבע. הבן הקטן, מקס, היה כמעט בן שנתיים.
מאוד לא רציתי שילדיי ילכו לגן ולבית הספר. אני רואה בגן ובבית הספר אונס חסר רחמים בבחירתו ובגורלו של ילד. הרי אף אחד לא שואל אותו אם הוא רוצה ללמוד את מה שמלמדים אותו. אף אחד לא שואל אותו אם הוא אוהב את המורה או לא. אף אחד לא שואל אותו מה הוא באמת רוצה. לאף אחד לא אכפת מהן חוזקותיו ואילו כשרונות כדאי לו לפתח. הוא חייב ללמוד הכל ולהיות כמו כולם.
לא רק שבית הספר הוא ממלכת האונס של ילדים, אני חושב שרכישת ההשכלה במסגרת בית הספר, היא מיושנת. נכון, הילד צריך לדעת לקרוא, לכתוב ולספור. אבל את זה יכול ללמד אותו כל הורה. כל שאר ״השיעורים״ אינם נחוצים בחיים. למה ללמוד אלגברה במשך שנים, אם לעולם לא תזדקק לנוסחת החישוב דיסקרימיננטה? או למשל, למה לשנן את התאריכים של קרבות היסטוריים? למי זה עזר בחיים?
ידע זה עשוי להיות נחוץ למתמטיקאים והיסטוריונים. אבל כמה מאתנו הפכו למתמטיקאים או להיסטוריונים? ואם לא, אז למה דחפו לנו את זה לראש? ועוד בכוח!
בחיים נדרש ידע אחר לחלוטין. למשל, איך להקים משפחה מאושרת, איך לפתוח עסק, איך למצוא את היעוד שלך, איך לחיות בלי תרופות ולהיות בריא.
אבל את כל זה לא מלמדים בבתי הספר. הייתי אומר אפילו להיפך - עושים הכל כדי שהילד לא יערער כלל על השאלות האלה.
הילד "נכלא" בבית הספר במשך 12 שנים, וכשמסיים את הלימודים, לא יודע לעשות שום דבר בחיים. תחשוב, מה יודע לעשות בוגר בית הספר, בן 18? האם הוא יודע להקים משפחה? האם הוא מסוגל לעשות את בת הזוג שלו מאושרת? האם הוא יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים? האם הוא יודע להרוויח?
לא, הוא לא יודע לעשות את זה. הוא חסר אונים לחלוטין בפני החיים.
ההכנה לבית הספר מתחילה בגן ילדים. בדיוק שם מתחיל האילוף של הילד. מרגילים אותו שהגננת היא "האלוהים" - יש לציית לה ולעשות מה שהיא אומרת, לאכול מה שהיא אומרת, לשחק במשחקים שהיא אומרת. את אף אחד לא מעניין אם אתה רוצה את זה או לא. אף אחד לא שואל אותך. ילדים מגיעים לבית הספר כבר מאולפים ומוכנים לאונס.
אלה מהילדים שלא נוחים ל״שימוש״ הגננת ומתנהגים בצורה גרועה ואינם מצייתים לה, רצים ומשחקים - נקראים ילדים היפראקטיביים (למעשה, חולים) ומרגיעים אותם בעזרת ריטלין ותרופות אחרות. גרוע מכל, זה קורה במדינה לכאורה דמוקרטית, כמו ישראל.
אם הגן לא שבר את הילד מספיק, בית הספר שובר אותו עד הסוף, כדי שהוא יהיה מוכן לציית בצבא ולבצע פקודות המפקדים. בעיקרון, גן-ביתספר-צבא הוא מנגנון מצויין ליצירת ברגים של המערכת, רובוטים, שחיים לפי הכללים ואינם חורגים מהמסגרת.
המערכת כולה בנויה כך, שמייצרת עבדים, אשר בטוחים ב 100% כי הם אנשים חופשיים.
לא רציתי גורל כזה לילדים שלי. רציתי לגדל אותם אנשים חופשיים, שיעשו מה שהם רוצים, שיחיו כרצונם ולא איך שאילפו אותם ומה שכפו עליהם לעשות.
הבן הבכור שלי, לאון, גדל ואנחנו כמו כל ההורים היינו צריכים להתמודד עם העובדה שיש גן חובה וילד חייב ללכת לשם. בין אם אתה רוצה ובין אם לא - אתה חייב לשלוח אותו לשם. נקודה.
התייעצתי עם עורך דין ושאלתי מה יקרה אם לא אשלח את הילד לגן? הוא אמר לי: "אם לא תשלח, עובדים סוציאליים יבואו ויכריחו אותך לשלוח. אם אתה תמשיך להתנגד, יכולים לאסור אותך ולקחת ממך את הילדים".
הייתי מלא זעם. איפה חופש הבחירה, לעזאזל?! ישראל מדינה דמוקרטית?! אין זו דמוקרטיה, אלא רודנות לשמה! ההורים אינם רשאים לגדל ילדים כפי שהם רוצים!
למרות ההרגשה הכבדה, הייתי חייב לשלוח את לאון לגן - לא היה לי זמן וכוח לריב עם המדינה והמערכת. היו לי מספיק בעיות ודאגות אחרות. זו בדיוק הכוונה של המערכת: לאנוס גם את הילד וגם את ההורה, כדי שלא יהיה להם זמן למחשבות ״לא בריאות״.
חלפו חודשיים. בדרך כלל כל יום אשתי הייתה לוקחת את לאון לגן בבוקר ומחזירה אותו הביתה בשתיים אחר הצהריים. אבל הפעם לא יכלה להוציא את לאון מהגן - מקס הצטנן והיא לקחה אותו לקופת חולים.
עזבתי את כל העיסוקים שלי והלכתי לגן כדי להוציא את לאון. הקדמתי והגעתי בשעה אחת אחר הצהריים, כי הייתה לי פגישה בשעה שתיים. הייתי צריך להוציא את הילד ולהמשיך מיד לפגישה.
הגעתי לגן, הדלתות היו סגורות. הצצתי מבעד לחלון - לאון יושב מותש, עם עיניים עצובות, שאר הילדים גם יושבים כמשותקים כדי לא להפריע לגננת. אני קורא לגננת ואומר לה: ״תביאי לי בבקשה את לאון, אני צריך להוציא אותו, אני ממהר״. היא אומרת: "אי אפשר להוציא את לאון עכשיו. תחזור להוציא אותו בשעה 14:00".
ההיגיון שלי מבין שיש חוקים ונהלים ושלגננת אסור לתת לילד לצאת מהגן לפני הזמן. אבל מבחינה רגשית... הדם עלה לי לראש. התחלתי לריב איתה ובצעקות וקללות בכל זאת הוצאתי את לאון מהגן.
בחוץ היה חום אימים, יותר מ-40 מעלות. המוח פשוט נמס. בגלל השערורייה עם הגננת, איחרתי לפגישה עסקית חשובה. אני מביא את לאון הביתה ומוצא בדואר מכתב מביטוח לאומי: "איחרת לשלם ביטוח לאומי על סך 9,352 ₪. יש לך שלושה ימים לשלם, אחרת נטיל עליך קנס".
איך נמאסתם לי! אני נלחם עם חובות, בנקים, משלם מיסים ועוד שד יודע מה, ואתם, על חשבוני ובכסף שלי שוכרים מאלפים, כדי לטמטם את הילדים שלי להפוך אותם לעבדים של המערכת!
די! מספיק! אני לא צריך מכם יותר כלום - לא עזרה, לא ביטוח, לא רפואה, לא שתגדלו את הילדים שלי, לא את ההגנה שלכם. אני עוזב מכאן!
זה היה יום אחרון של לאון בגן. הוא מעולם לא חזר לשם יותר. יתרה מכך, אף אחד מילדיי לא הלך לגן.
אפשר היה, כמובן, לעזוב את אשקלון, לעבור לתל-אביב, או לנסוע צפונה, אפילו למעלות. אפשר להחליף גן, להחליף גננת, אבל לא תצליח לברוח מהמערכת.
כל יום הילדים שלי איבדו את החופש שלהם - את הזכות לבחור איך לחיות ומה ללמוד. אני לא מוכן שאיזו גננת שעושה מעצמה אלוהים, תקבע מתי מותר לי לראות את הילד שלי ומתי לא.
בערב חזרתי הביתה עייף וגמור. אמרתי לנטלי (אשתי): "תתחילי לארוז. אנחנו עוזבים את ישראל".
נטלי נעצה בי מבט ארוך ואז אמרה: "איך שתחליט, כך יהיה, אהובי. אני והילדים נלך אחריך לאן שתגיד".
שבועיים לאחר מכן עברנו לגור לגאורגיה.
לוקחים איתנו את היקר ביותר... :)
כמובן, הייתי יכול להילחם עם המדינה ולפרוץ את המערכת. אבל אני לא גיבור. יש לי מספר ספור של שנים לחיות ואני רוצה לחיות אותם היטב. אני לא מתכוון לבזבז אותם על מלחמות חסרות טעם עם המערכת.
אני מאוד אוהב את ישראל. אני אוהב את האנשים שלנו. אני פטריוט של ישראל. אבל המערכת שקיימת בארצנו היא מערכת של אונס. אני לא רוצה שהמדינה תתערב איך אני מגדל את הילדים שלי. אני לא רוצה שהמדינה תיקח ממני 85% מההכנסה שלי. אני לא רוצה שהמדינה תגיד לי איך לחיות ואיפה לבנות את הבית שלי.
לא עזבתי את ישראל. עזבתי את המערכת.
למה בחרתי בגאורגיה? קודם כל נולדתי כאן ואני מכיר היטב את המנטליות של הארץ הזאת. שנית, גיאורגיה קרובה לישראל. אחי ובני משפחתי, קרובי המשפחה שלי, תלמידיי - כולם נותרו בישראל. שלישית, גיאורגיה היא מדינה ליברלית למדי - כאן אתה יכול לחיות ולגדל ילדים באופן עצמאי - אף אחד כאן לא יאלץ אותך לקחת ילדים לבית הספר, אם אתה לא רוצה את זה. גאורגיה היא מדינה יפה אשר נבנתה מחדש ב- 15 השנים האחרונות. כאן אתה יכול לחיות בשלום, לבנות ולעשות עסקים.
בגאורגיה נולדו לנו עוד שתי בנות. היום יש לנו ארבעה. אף אחד מהם לא הפך לקורבן המערכת.
לאון היום בן 14. מקס בן 12. שניהם כבר נוהגים ברכב. הם יכולים לבנות באופן עצמאי בית מאפס - מרכישת החומרים ועד הפיקוח על הפועלים. הם בעצמם בוחרים לאילו חוגים ללכת ומה ללמוד. שניהם למדו מסבא תכשיטנות. יש להם הרבה חברים ממדינות שונות בעולם - ישראל, רוסיה, גאורגיה, בלגיה, אמריקה, אוקראינה, ארמניה.
לאון ומקס הקימו בית הספר משלהם לבני נוער. בית הספר נקרא PIK - מועדון נוער אינטלקטואלי. 40 ילדים כבר לומדים שם. זה העסק השלישי שלהם והם כבר מרוויחים כסף בעצמם.
בבית הספר הזה, הם מנהלים כיתות אומנות במגוון נושאים - עיתונאות, יצירת מופעי סטנד-אפ, עבודות יד, פתרון של בעיות לוגיות, ריקוד, גיטרה ועוד.
הם בעצמם ארגנו את בית הספר הזה. בעצמם מוצאים מורים. הם כותבים ועושים פרסום בעצמם. בעצמם מארגנים ילדים בקבוצות. מתאמים בעצמם אולמות. בעצמם מרוויחים ומשלמים למורים.
כל אלה שאי פעם עסקו בעסקים וגידלו ילדים - יודעים איזו עבודה אדירה זו – להקים ולארגן כזה בית ספר, במיוחד כשעושים את זה ילדים בני 14 ו-12.
שיעור בבית הספר PIK, שנוסד על ידי לאון ומקס. 2017.
גם אם יקרה לי משהו היום, הילדים שלי יוכלו לבנות את חייהם באופן עצמאי. אני רואה בכך הישג גדול.
כן, לאשתי ולי היה קשה מאוד. לקחנו על עצמנו אחריות ענקית. איש לא סיפר לנו איך לגדל ילדים. יתר על כן, הפריעו לנו מאוד וניבאו ששום דבר טוב לא יצא מהילדים שלנו.
אבל לא משנה מה, החלטנו שאנחנו נחנך את הילדים שלנו בעצמנו.
אנחנו ממש לא עוטפים את הילדים שלנו בצמר גפן ולא מגדלים אותם בחממה. הם עצמאיים לחלוטין ומכירים את החיים. כבר היום הם יכולים לנסוע באופן עצמאי לעיר אחרת או אפילו למדינה אחרת. הם יודעים איך להעסיק את עצמם ומה הם רוצים מהחיים.
למרות התוצאות שלנו, רבים באופן עיוור לא מסכימים עם אורח חיים שלנו. עבורם, המסלול "גן-בית-ספר-אוניברסיטה-עבודה-פנסיה" הוא פרה קדושה והם אינם מבינים כיצד ניתן לחיות אחרת. עבורם אנחנו לא שפויים, אנחנו טועים. אנחנו בשבילם שגיאת המערכת.
אני לא מפציר בכם להוציא ילדים מבתי ספר ומגני ילדים. אני לא מפציר בכם לעזוב את ישראל. אני לא הולך לשנות מישהו או להוכיח משהו למישהו.
נטלי ואני נתנו לילדינו חיים חופשיים, חיים מלאים בצבעים ססגוניים, חוויות וחופש. אבל זה לא קל. כדי לגדל ילדים, צריך קודם כל לגדל את עצמך - וזו לא משימה קלה בכלל.
שנים רבות חלפו מאז שעזבנו את ישראל. יש כבר עשרות, אולי מאות בתי ספר, שבהם מלמדים את הילדים נושאים חשובים ומעניינים יותר, מאשר אלגברה ובוטניקה. קורא יקר, אם אתה אוהב את הילדים שלך – אל תמסור אותם לידיים של המערכת. מצא לילד שלך בית ספר מתאים ותן לו הזדמנות לשמור על האישיות שלו!
בספר הזה לא אכנס לפרטים כיצד ומה לימדנו את ילדינו ואילו קשיים עברנו - זהו ספר על עסקים ולא על גידול ילדים. אם אתם מתעניינים בנושא הילדים, אתם יכולים לקבל המון מידע נוסף באתר שלי www.manifest.co.il.
נ.ב. בפרק זה אין מפתחות להצלחה, כי היציאה שלי מישראל אינה חוויה יזמית, אלא מרד אידיאולוגי נגד התעללות בעתיד של הילדים שלי. עשיתי את הבחירה שלי ואני מרוצה ממנה. אבל אתם תעשו את הבחירות שלכם בעצמכם.
