ארוחת בוקר
מכר שלי סיפר פעם סיפור על איך סבא שלו לימד אותו ואת אחיו, בתוך יום אחד בלבד, לאכול ארוחת בוקר בדיוק בתשע. סיפור מעולה. אני משתף אותו איתכם.
אני נזכר איך סבתא שלנו השאירה אותנו עם אחי בבית כפרי שלהם. השאירה אותנו עם סבא. היא הייתה צריכה לנסוע לסידורים. היינו בני שמונה. הלכנו לישון, מקשקשים, משתוללים. סבא אומר:
— לכו לישון. מחר אני אעיר אתכם מוקדם. ארוחת בוקר בתשע.
לא ממש היה אכפת לנו. נרדמנו אחרי חצות. סבא מעיר אותנו בשמונה וחצי:
— קומו. ארוחת בוקר בתשע.
— כן, סבא...
וחוזרים לישון. קמים באחת עשרה. המחסן עם האוכל נעול. המפתחות אצל סבא בכיס. סבתא הרי הייתה מחממת לנו את ארוחת הבוקר חמש פעמים.
— סבא, מה עם ארוחת הבוקר?
— ארוחת בוקר בתשע.
הסתובבנו קצת בלי לדעת מה לעשות וחשבנו, בסדר, זה מה יש.
— סבא, אנחנו הולכים לנהר.
— לכו. ארוחת צהריים באחת.
הלכנו. חזרנו בשתיים וחצי. המחסן נעול.
— סבא? אוכל?
— ארוחת ערב בשבע.
אחרי הרחצה בנהר היינו רעבים בטירוף. מה גם שעוד לא אכלנו ארוחת בוקר.
שבע. אנחנו כבר יושבים ליד השולחן. סבא שם בקערות דייסת כוסמת. אני מתחיל לאכול. אחי דוחף את הקערה הצידה:
— סבא, אני לא אוכל את זה. סבתא מכינה לי כוסמת אוורירית.
סבא, בלי לומר מילה, לוקח את הקערה:
— ארוחת בוקר בתשע.
— לא, סבא, אל תיקח. אני אוכל.
למחרת, כבר מההשכמה הראשונה, ישבנו ליד השולחן בתשע.
ככה נראה חינוך. בתוך יממה אחת. בלי צעקות, בלי נאומים ארוכים.