הקרון האחרון
אמא ואבא היו לוקחים את הבן שלהם לעיתים קרובות לסבתא בקיץ. כשהוא גדל קצת, הוא אמר להורים:
— אני כבר גדול, למה אתם מתייחסים אליי כמו אל ילד קטן? אני יכול להגיע לסבתא גם לבד!
אחרי ויכוחים קצרים ההורים הסכימו.
הנה הם עומדים על הרציף, מלווים אותו, נותנים את העצות האחרונות, והבן כל הזמן חוזר:
— כן, אני יודע, אני יודע, כבר אמרתם לי את זה מאה פעם!...
ואז אבא אמר:
— בני, אם פתאום תרגיש רע או תפחד, אז הנה, קח את זה, והכניס משהו לכיס של הילד.
והנה הילד נוסע בקרון, מביט בנוף מעבר לחלון. סביבו אנשים זרים נדחפים, מרעישים, נכנסים ויוצאים, הכרטיסן מעיר לו בכעס, מישהו מסתכל עליו במבט קשוח.
ופתאום הילד הרגיש לא בנוח. הוא נבהל. הוא השפיל את ראשו, נדחק לפינה, ודמעות התחילו לעלות בעיניו. ואז הוא נזכר במשהו שאבא שם לו בכיס. ביד רועדת הוא מישש פיסת נייר, פתח אותה, ושם היה כתוב: ״יקירי, אני בקרון האחרון״.
הורים יקרים! אל תיקחו מהילד את הזכות להיות עצמאי. פשוט, כשצריך, תהיו שם לידו.