פרק 23. כפר שביט.

יותר ויותר אנשים היו מגיעים ליעוץ אישי איתי. שמתי לב לדפוס מעניין - משפחות שלמות החלו להגיע אלינו - עם נשים, בעלים, ילדים, לעתים קרובות עם חברים שלהם. הם ביקשו להישאר בבית שלנו ולא למשך לילה או שניים, אלא לחמישה ימים או יותר.

התברר שאנשים באים לא רק לייעוץ עסקי, אלא גם כדי לראות מקרוב איך אנחנו חיים, איך אנחנו מגדלים את הילדים, מה אנחנו אוכלים, איך אנחנו מעבירים את הזמן, מה היחסים המשפחתיים שלנו. התברר שאנשים מתעניינים מאוד בחיינו. לפעמים, זה יותר מעניין אותם אפילו, מאשר לקבל ייעוץ עסקי, שלמענו הם הגיעו.

הבזיקה לי מחשבה: "אולי אבנה מתחם קטן עם בתים נחמדים, כדי שהתלמידים שלי יוכלו להגיע עם המשפחות שלהם?"

מיד דחיתי את הרעיון. גדול מדי וכבד מדי בשבילי.

כדי ליישם את הפרויקט צריך שטח גדול, הרבה כסף לבנייה, השקעות ענק בנושאים ארגוניים, לפתור בעיות מזון, לינה וכו'. מלבד הכסף יש כאן עבודת צוות עצומה.

לא, לא אוכל להקים כזה פרויקט לבד...

אז אולי לארגן את הצוות ואיתו להחיות את הרעיון?..

בקיץ 2015 נפגשתי עם חברי המועדון המתקדמים ביותר והצגתי להם את הרעיון שלי - להתארגן יחד ולהקים כפר משלנו, במקום נקי מבחינה אקולוגית, שבו נוכל להתכנס עם המשפחות שלנו, לבנות בתים, לגדל ילדים.

בכפר שלנו, אנחנו יכולים לבנות מלון, להזמין אנשים שרוצים ללמוד מאתנו איך לשפר את העסק שלהם, יחסים במשפחה, ללמד ילדים מיומנויות חשובות ופשוט לנוח ולנפוש.

נשמרה אצלי אפילו מצגת מהפגישה הזו. הנה היא.

חברי המועדון מאוד אהבו את הרעיון, כולם נדלקו עליו, אבל כל אחד הציע לעשות בדרך שלו. לא כולם יכלו להרשות לעצמם להשקיע ברכישת הקרקעות, בבנייה, לא כולם הבינו לחלוטין מה ואיך הם יקבלו וכו'.

זה קורה לעתים קרובות - ברגע שהמילה "ביחד" מופיעה בעסק, שם הכל נגמר. כעבור מספר חודשים הרעיון דהה.

עברו שנתיים וחצי. הרעיון לבנות כפר פרטי המשיך להדהד בלבי, אבל עדיין היה מאוד רחוק מהמציאות.

הוא היה נשאר בגדר החלומות, אם לא היה קורה מקרה "מקרי" אחד...

לא הרחק מביתנו יש יער אלונים. ממש יער אמיתי.

המדינה הקצתה חלק מהיער למכירה. נהייתה לי הזדמנות לרכוש אותו.

אני לא רוצה לספר איך קיבלתי את המידע הזה, איך הכרתי את האנשים הנכונים, איך רצתי לרשויות שונות במשך שבעה חודשים, איך שכנעתי וניהלתי איתם משא ומתן, איך, כמה ולמי שילמתי. כל זה לא משנה.

הדבר החשוב הוא שאחרי שבעה חודשים הצלחתי לקנות 20,000 מטרים רבועים של יער.

20,000 מ"ר של יער אלונים פרטי! זה לא נראה מציאותי! זה קורה רק באגדות! איך זה יכל לקרות בחיי?!

רק עכשיו אני מבין את עומק המילים: "אפילו הבלתי אפשרי יהפוך לאפשרי, כאשר אתה מאוד רוצה״.


מתחילים לבנות את כפר שביט. אביב 2018
נהדר! יש שטח לבניית ההתיישבות! קדימה!

נשארו דברים שוליים - למצוא מים ביער, להביא לא ברור מאיפה גז, חשמל, ליצור מערכת ביוב פרטית, לבנות בתים, לפתור בעיות מזון אורגני, לסלול כביש...

ואו!... קל יותר להקים עשרה עסקים מאשר לבנות התיישבות אחת :)

אין לי ניסיון בבניית התיישבויות, אין לי מושג הכי קטן מה יצא מכל הסיפור הזה, אבל Let’s נתחיל ואז נראה!

הרעיון הראשון שעלה בדעתי היה לחלק את כל היער לחלקות ולתת חלקה במתנה לכל חברי מועדון הזהב, כדי שיבואו, יבנו בתים ויבלו כאן את זמנם.

במשך שבוע שלם בישלתי את הרעיון הזה, אבל החלטתי לוותר עליו, כי דמיינתי איך זה ייגמר: "הנה, נתת לו חלקה טובה יותר... אבל אני רוצה חלקה אחרת... למה החלקה שלי בקצה... אבל עכשיו אני לא יכול לבנות... למה הוא בונה ליד השטח שלי..." וכו'.

למרבה הצער, זה טבעם של אנשים וגם התלמידים שלי הם לא מלאכים.

אחר כך החלטתי לחלק את היער לחלקות ולמכור אותן לחברי מועדון הזהב וגם לכל אלה שרוצים לחיות אתנו.

אבל מהר מאוד וויתרתי גם על הרעיון הזה.

הסיבה? אנשים יתחילו לדבר שאלי שביט החליט לעשות קופה על התלמידים שלו ומוכר להם יער עבות בגאורגיה.

לצערי, עברתי גם את זה. לא משנה מה אתה עושה למען האנשים, הם עדיין יישארו לא מרוצים ממשהו. בשביל מה אני צריך אנשים לא מרוצים בכפר שלי?

בסופו של דבר, לאחר התלבטויות רבות, החלטתי לעשות הכל בעצמי ובאמצעים שלי.

נכון, עשיתי משהו שאני לא ממליץ לעשות לאף אחד אחר - השקעתי את כל החסכונות שלי בפרויקט הזה ואפילו קצת יותר: נאלצתי להיכנס לחובות קטנים.

אז עכשיו אין לי דרך חזרה. רק קדימה!

קראתי לכפר שלי "כפר שביט".

אני לא יודע מה עוד ארצה לעשות בחיים. אני רק בן 41 והרבה יכול להשתנות, אבל מה שאני עושה עכשיו הוא מעצים אותי ואני לא מתכוון להפסיק.

אני לא הולך לעשות מיליונים בכפר שביט, אבל אני כן מתכוון לשנות את חייהם של מאות ואלפי אנשים לדורות הבאים.

אני בונה מקום, שבו יוכלו כל התלמידים שלי, המשפחות שלהם, החברים שלהם - לבוא כדי לרכוש ידע חדש, לנוח, להכיר מציאות אחרת.


כפר שביט. קיץ 2018.
בכפר שביט אפשר יהיה להתגורר יום ואפילו חודש. לחיות, לנפוש, לאכול מזון נקי, ללמוד עסקים, לשפר את היחסים המשפחתיים, ללמד את הילדים הרגלים חדשים - לא בתיאוריה, אלא בפועל.

בנוסף לכל הכספים שהשקעתי ברכישת יער ובניית הכפר, אני משקיע בו גם את כל האנרגיה שלי. נכון להיום, כפר שביט תופס כמעט את כל הזמן שלי ואת כל המחשבות.

הסרתי מחיי כל הדברים המיותרים. בגדים מיותרים, חפצים מיותרים, רכבים, בתים מיותרים ואנשים מיותרים.

השארתי רק את החשוב ביותר. העסק שלי, הדבר שאני אוהב.

מה הצלחתי לעשות בכפר שביט עד היום?

הדבר החשוב ביותר שבלעדיו אי אפשר לחיות הוא המים.

אין מים ביער. הדרך היחידה להשיג אותו - לבנות באר פרטית משלך.

הזמנתי קבוצה של גיאולוגים למצוא מקורות מים. שבוע לאחר מכן התוצאות הופיעו - גיאולוגים קבעו כי בעומק בין 80 ל-140 מטר, באופן תיאורטי, צריכים להיות מים. אבל אין ערבות שיימצאו שם המים, ואם כן – באיזו כמות.

אין שום דרך לבדוק אם יש באמת מים או לא. אין שום דרך לבדוק כמה מים יש. כדי לבדוק - צריך לחפור באר. אבל זה תהליך יקר...

הבאתי שמונה קודחים שונים, הראיתי לכולם את המקום ואת המסקנות של גיאולוגים, אבל אף אחד לא הסכים לקדוח עם ערבות של תוצאות.

כולם אמרו: "נקדח באר. אם יש שם מים או לא - זאת לא הבעיה שלנו. תצטרך לשלם בכל מקרה".

תהליך הקידוח הוא ארוך, רועש ויקר מאוד. תהיה תוצאה או לא - נוכל לגלות רק בסוף הקידוח. בשלב התחלתי אי אפשר לדעת כלום.

לקחתי סיכון ואמרתי "תתחילו".

מה עוד יכולתי לעשות? האם אוכל להתחיל בבנייה ללא מים?

חודש וחצי מקדח קדח באר. ביום 47 של הקידוח הגענו לעומק של 112 מטרים. תיאורטית, אם יש מים באדמה, אז העומק צריך להיות מספיק.

קדחים הוציאו את המקדח, יומיים שטפו את הבאר ו...

המים זורמים!

תודה לאל, עכשיו יש לנו מים - אמיתיים, טהורים, מים שנאספים מהרי היער, המים שהטבע עצמו נותן!

עשינו ניתוח מעבדה והתברר שיש לנו מים נקיים לחלוטין, שאותם אפשר לשתות, שאיתם אפשר להכין מזון, שבהם אפשר להתקלח.


תהליך קידוח הבאר. נורא רועש ויקר :)
אחרי שהיו לנו מים, השתמשתי בכל הקשרים שלי והבאתי גז וחשמל לכפר שביט, יצרתי מערכת ביוב פרטית.

הגיע הזמן להתחיל בבנייה.

החלטתי בהתחלה לבנות קוטג' אחד ובית מרחץ רוסי - באניה. רציתי לחיות כאן כמה חודשים בעצמי, להרגיש, לראות מה זה לחיות ביער ואז להחליט מה, איפה וכמה לבנות.

תהליך הבנייה, באופן עקרוני, התנהל רגוע, למעט "אבל" אחד - אני אוהב את הטבע. אבל לא כפי שנהוג לאהוב אותו. אני אוהב את הטבע יותר מדי חזק - עצים, שיחים, פרחים ואפילו הדשא - הכל!

כשהבאתי את צוות הבנייה, מיד אמרתי להם שאני לא רוצה לראות טרקטורים ומכונות ביער. אני לא רוצה שהטרקטור יקלקל את שטיח העלווה.

הם שאלו: "איך נחפור יסודות עבור הקוטג' ובית מרחץ, איך נביא כלים?!"

אמרתי: "בידיים. אין טרקטורים, אין מכונות, אתם תביאו את כל הכלים בידיים ותחפרו את כל היסודות עם עט חפירה. יותר מזה, אם אני רואה מישהו עם סיגריה ביער – כולם ביחד הולכים הביתה".

זה היה הלם עבורם. לחפור יסודות בידיים?! לסחוב כלים כבדים בלי מכונית?! לא לעשן?! אימה!

אבל אלה היו התנאים שלי. שילמתי עבורם ביוקר.

הטרקטור יכול בקלות לחפור יסודות הבית תוך יום אחד. אבל העובדים חפרו ביד. 5 אנשים. במשך 22 ימים. זה יצא לי הרבה יותר יקר מאשר להביא טרקטור.

במשך כל תקופת הבנייה אף מכונה לא נכנסה ליער. לא עישנו אף סיגריה אחת. בסביבה הקרובה מדברים עלי שאני לא נורמלי. אבל כבר מזמן התרגלתי לשמועות שונות עלי :) שידברו. העיקר שהיער לא נפגע בזמן הבניה.

לאחר 4 חודשים הקוטג' הראשון היה מוכן.


בזמן בניית הקוטג' ובית מרחץ, לא נכרת אף עץ ובמספר מקומות "הרסתי" את גג הבית, באופן שלא יהיה צורך לכרות את העצים. כאשר העצים יגדלו - אקטין את הגג שוב.


במקביל לקוטג' בניתי בית מרחץ רוסי - באניה.

בגיאורגיה אין מומחים לבניית בית מרחץ ברמה כזו. כדי לבנות אותו, הבאתי בעלי מקצוע מאוקראינה, עם כל הכלים שלהם.

כמו כן הזמנתי בקתת עץ אורן מאוקראינה. זה הרבה יותר טוב וריחני מבקתת עץ אשוחית. כאשר אתה נכנס לבית בנוי מבקתת עץ אורן, אתה מריח את ריח שרף האורן. זה מדהים.

בית המרחץ יצא נוח מאוד ונעים.


הצעד החשוב הבא בכפר שביט - מאפייה.

לחם ומוצרי מאפה הם חלק בלתי נפרד מהתזונה היומית שלנו.

אני לא רוצה לאכול לחם מחנות, אשר אפוי על בסיס קמח מורעל.

רציתי שיהיה לנו קמח משלנו. קמח נקי.

כמובן, אפשר לקנות חיטה ולטחון אותה בבית, אבל מי שמוכר חיטה צריך לקבל יבול גדול כדי להרוויח יותר. בשביל זה, מצמיחים חיטה עם דשנים כימיים ורעל עכברים. זוהי הדרך היחידה לקבל 10 טון של יבול מ-10,000 מטרים רבועים של קרקע.

אבל לא רציתי להאכיל את עצמי, את הילדים ואת האורחים שלי עם חיטה מורעלת. לכן, לא הרחק מכפר שביט רכשתי שדה גדול שבו אני מגדל את החיטה הפרטית משלנו.

מהשדה שלנו אנחנו מקבלים רק טון אחד של יבול, במקום 10 טון, כי אנחנו לא מרעילים את האדמה עם רעל העכברים ודשנים כימיים.


בניתי מאפייה. אנחנו בעצמנו טוחנים את החיטה ממש לפני אפיית הלחם. ניחוח של חיטה טריה - מדהים. במקום שמרים, אנחנו משתמשים במחמצת פרטית שלנו. במקום סוכר - דבש טהור.

זה לחם שאפשר לאכול ולא לפחד לבריאות שלך.


הלחם שלנו. מן החיטה שלנו. מן התנור שלנו.

בגינה שתלנו תפוחים משלנו, אגסים, אפרסקים, אגוזים, רימונים, תאנים, ענבים, דובדבנים, פירות יער ועוד.

מה שגדל בגינה פרטית שלך, אתה לא יכול לקנות בשום כסף. אפילו בחנויות הכי טובות. כי שם הכל צומח בשביל הכסף. אבל בגינה שלך אתה מגדל פירות עבור המשפחה שלך.


פירות הגינה שלנו.


הנה מה שהספקתי עד כה. אני מסכים, זה עדיין טיפה בים. מחכה לי עבודה רבה. מקווה שאתמודד.

בשנים הקרובות אני מתכנן לבנות בכפר שביט עשרות קוטג'ים נוחים ומודרניים, מסעדה, ספא, בית ספר לילדים, חווה, כיתה להרצאות ועוד הרבה נסים קטנים.

כן, זה עלול לקחת שנים, אבל אני לא ממהר לשום מקום.

כבר בשנה הבאה אני הולך לבנות בית נפרד להרצאות ואתחיל לקיים סדנאות בנושאים שמעניינים אתכם - עסקים, ילדים, משפחה, התפתחות אישית וכו'.

צברנו ניסיון מעשי עצום בנושאים רבים ואני חושב שיש לא מעט אנשים הזקוקים לידע הזה. עבורם, זה יהיה חיסכון עצום באנרגיה וכסף.


קשת הוורדים והוויסטריה בכפר שביט.
בכנות, אני עדיין לא מאמין שרכשתי יער ובונה שם יישוב פרטי...

אם לפני 15 שנה כשישבתי בבור עמוק-עמוק, מישהו היה אומר לי: ״אלי, יהיה לך יער פרטי משלך ואתה תבנה בו כפר על השם שלך, בכסף שלך ואנשים מכל העולם יבואו אליך ללמוד עסקים וחיים״ - הייתי צוחק במרירות...

לא היה לי כסף אפילו בשביל חלב לילד. לא שיערתי לעצמי איך אשרוד מחר. על איזה כפר אתה מדבר?!

אבל עכשיו זו המציאות.


כפר שביט. סתיו 2018.