פרק 5. הטעם האמיתי של האהבה.

על מנת לצמצם שעות נוכחות בבסיס, התקבלתי לטכניון ללימודי תואר שני להנדסת תוכנה.

אני לא יכול להגיד שממש חלמתי ורציתי ללמוד את התואר, פשוט ידעתי שזה ייתן לי אפשרות לעזוב בסיס מספר פעמים בשבוע בשעה שתיים אחר הצהריים ולא לחזור אליו שוב באותו יום. בטכניון אף אחד לא בדק אותי - בין אם נוכחתי בהרצאות ובין אם לא. העיקר לעבור בחינות בהצלחה. הנוכחות עצמה לא עניינה את אף אחד.

זה התאים לי מאוד. כמעט ולא נוכחתי בהרצאות בטכניון. יבגני למד גם בשבילי - התקבלנו יחד לפקולטה להנדסת תוכנה. הוא נכח בכל ההרצאות ולמד. שבוע לפני הבחינות הייתי לוקח ממנו את הסיכומים ומתכונן. הייתי מקבל ציון עובר וזה הספיק לי. הרי בקבלה לעבודה אף אחד לא בודק ציונים. אז מה הטעם להתאמץ כדי לקבל 100?

פעם, באחת ההפסקות, פגשתי בחור שעבד באוניברסיטה, ביחידה ללימודי חוץ לאנשי קבע. דיברנו, התיידדנו והתברר שהוא בדיוק מחפש מרצה ללימודים של אנשי קבע שעוברים השתלמות אקדמית, על מנת להגדיל את שכרם. המרצה צריך להיות בעל תואר להנדסת מכונות. זה בדיוק התואר שהיה לי. שאלתי:

- מה בדיוק אני צריך לעשות?

- אני מארגן קבוצות של אנשי קבע, רושם אותם לקורס ואתה תלמד אותם מכונאות ופיסיקה. הרי אתה בקיא במקצועות אלה?

- כמובן. זה מה שלמדתי בבן גוריון, בבאר שבע.

- הצבא משלם עבור כל תלמיד. אחרי כל ההוצאות נשאר 500 ₪ עבור כל קורס. 300 ₪ לך כמרצה, 200 ₪ לי כמארגן.

- בסדר! Let's נתחיל!


עיסוק בהוראה היה חדש לי ורציתי להתנסות. בנוסף לכך, הוראה לאנשי קבע נתנה לי אישור רשמי להעדר מהבסיס.

תוך מספר שבועות הבחור ארגן קורס ראשון של 85 אנשים. התחלתי ללמד בטכניון.

הסטודנטים שלי, בלשון עדינה, לא היו מוכשרים במיוחד. הייתי צריך להשקיע כמה שעות הסבר על הנוסחה הפשוטה של ניוטון. כיתה הייתה מורכבת מאנשי קבע - אנשים נפלאים, אדיבים, אבל לפעמים נוצר לי הרושם כי הצבא הצליח לרוקן להם את כל השכל.

למרות שהייתי צריך ללעוס להם כל נוסחה, כמו לילדים - נהניתי מההרצאות. אהבתי להסביר, לספר, ללמד. אנשים ישבו בהרצאות שלי במשך 3-4 שעות והקשיבו בתשומת לב. הם נהנו מההסברים שלי על פיסיקה ומכונאות המשעממת!

במקום תיאוריות משעממות ונוסחאות מייגעות, הייתי מביא להרצאה ברזלים, גלגלי שיניים, מנועים קטנים והייתי ממחיש את כל הנוסחאות – הפכתי כל הרצאה למופע. התלמידים היו מגיעים בזמן, בכיתה הייתה אווירה עליזה ואף אחד לא הבריז משיעורים.


קבלת מבחנים ותעודות של התלמידים שלי.

התאהבתי בהוראה. הידע פשוט זרם מתוכי. כל כך התאהבתי בהוראה, שלא הלכתי, אלא רצתי להרצאות. הייתי מגיע להרצאה בשעה חמש בערב, בדרך כלל אחרי הלימודים שלי בפקולטה לתוכנה, לימדתי עד שעה 8-9 בערב, ואז חוזר הביתה לבת גלים.

חרשתי בהרצאות כמו סוס, לימדתי 4-5 שעות ברצף, כמעט בלי הפסקה, הייתי חוזר הביתה בעשר בערב, סחוט כמו לימון, אבל לא הייתי עייף!

מפתח 12 להצלחה: שאל את עצמך 3 שאלות:

1. האם אתה אוהב את מה שאתה עושה?
2. כאשר אתה עושה את זה, האם אתה מתמלא באנרגיות, גם כשאתה עייף פיזית?
3. האם אנשים משלמים לך על זה?

אם התשובות לשלושת השאלות הן ״כן״, אז מצאת את ייעודך. תעסוק בזה.
במהלך כל התקופה לימדתי 4 מחזורים, 3 חודשים כל אחד.

השרות התקרב לקצו. זימנו אותי למרכז צבאי (קיריה) והודיעו לי שקבלתי פטור מהמשך השירות של שלוש שנים נוספות. כמו כן חייבו אותי לחתום על מסמך, שלא ארצה לחזור לחיל הים. כמובן שחתמתי עלו בעונג רב.

אגב, רק עכשיו הבנתי למה וויתרו לי בקלות כזאת על שלוש שנים. הייתי דוגמה גרועה לחיילים אחרים. אילו הייתי נשאר בצבא, הייתי ״מדביק״ חיילים רבים בתעלולי היזמות שלי. חיילים רבים היו מחקים אותי. הרי לא היו כולאים את כולם :) היה פשוט וזול יותר להיפטר ממני, רצוי לתקופה ארוכה, ועדיף לנצח.

אחרי כמה חודשים הסתיים השרות הצבאי והחלטתי לחזור לאשקלון. אם הייתי נשאר בחיפה, קרוב לוודאי שהייתי נשאר שם לתמיד - אני מאוד אוהב את העיר המדהימה הזאת. אבל הוריי ואני קשורים מאוד מבחינה רגשית ורצינו להיות יחד. אם הייתי נשאר בחיפה, היינו מתראים מקסימום פעמיים בחודש. לכן חזרתי לאשקלון, כדי להתחיל את הכל מהתחלה, מאפס.

למה שוב מאפס? לאן הלך הכסף מכרטיסי ביקור?

הייתי צעיר וחסר ניסיון – כל מה שהרווחתי מכרטיסי ביקור והוראה, בזבזתי ושרפתי ללא רחמים: קניתי לעצמי מצלמת וידאו מיני-DV, טלוויזיה גדולה, נגן DVD, רמקולים ענקיים של 5+1, 322 תקליטורי DVD עם הסרטים הכי לוהטים ואת הרכב הראשון שלי - אופל אסטרה אדומה.


הרכב הראשון שלי – אופל אסטרה אדומה :)

הפינוקים שלי עלו לי הרבה כסף. רק עבור מכשירי וידאו שילמתי כמעט 80 אלף שקל, שרפתי כמעט 50 אלף שקל על תקליטורי DVD. דיסק אחד עם סרט עלה 149-199 שקל. עבור הרכב שילמתי כמעט 120 אלף שקל. נסו לדמיין, אוסף של דיסקים בעלות של כמעט מחצית הרכב. עכשיו כמובן זה נשמע מטורף, אבל אז המחירים היו שונים.

בקיצור, ביליתי עד הסוף. לא נשאר לי כמעט כסף, אבל הרווחתי הרבה יותר מכסף - הרווחתי ניסיון, תחושה של סטייל, עין של מעצב, יכולת לפתוח דלתות לכל עסק, אך התגלית החשובה ביותר שעשיתי לעצמי היא האהבה המטורפת להוראה.

ייתכן שתתעורר אצלך הקורא, שאלה לגיטימית: "אלי, הסיפורים שלך ללא ספק מרתקים, אבל הם לא נראים כמו עסק, אלא כמעשי קונדס ילדותיים. אבל איפה העסקים? איפה הכסף הגדול? איפה מאות עובדים? איפה המיליונים? יאללה, ספר כבר על הדבר החשוב ביותר!״

העובדה היא, קורא יקר, כי עסק גדול, כמו בית גדול, מורכב מלבנים קטנות. כל חוויה שקיבלתי בחיים, הפכה ללבנה חשובה נוספת בדרך להצלחה.

באותן שנים לא יכולתי אפילו לדמיין עד כמה הניסיון של יצירת בית מלאכה לתכשיטים, המכירות של קופת חולים כללית, ניסיון של מעצב ואהבת ההוראה יהיו כל כך יעילים ושימושיים בעתיד. בשלב מסוים כל הלבנים הצטרפו יחד לבניין גדול של העסק העיקרי שלי.

הדרך להצלחה גדולה מאוד ארוכה, אבל הניסיון המצטבר עזר לי להתגבר על המכשולים. בגלל זה אני חולק איתכם הכל, כולל הפרטים שיכולים להראות לכם ילדותיים.

ההצלחה לא באה במכה. אם לפעמים נדמה לך שאתה עסוק בשטויות - אל תמהר להסיק מסקנות. אולי זו הדרך שלך לרכישת ניסיון ובעתיד הוא ישרת וישמש אותך.

מפתח 13 להצלחה: לא הכל נמדד בכסף. ניסיון, מיומנויות, קשרים, ידע, יכולת לתכנן, לארגן משאבים, אנשים, להכיר את החוזקות שלך - הם הרבה יותר יקרים מכסף. זה משהו שאתה לא יכול להפסיד. זה משהו שאף אחד לא יוכל לקחת אותו ממך.
« הקודם   (1...)   5  6  7   (...26)    הבא » 
מורן
אלי אתה השראה ענקית עבורי מזדהה מאד עם כל מה שאתה אומר עושה ומייצג קצת כמו להביט מרחוק על אח גדול מאד מאד ! תודה רבה על כל מה שאתה עושה עשית ועוד תעשה. אתה מתנה ענקית לעולם הזה.
היו לי תכניות לערב הזה אבל אחרי הצהריים חברה שלחה לי קישור לספר שלך ... כל התכניות התבטלו, נשאבתי פנימה ולא נראה לי שאפסיק בקרוב... :) let's נמשיך...
אליקו
ספר מרתק מלא השראה
מושיקו
בנאדם ענק
הוסף תגובה / שאל שאלה
« הקודם   (1...)   5  6  7   (...26)    הבא »