פרק 4. אפשר לעשות עסקים גם בצבא!

בקיץ 1997 סיימתי את הלימודים באוניברסיטה וקיבלתי תואר בהנדסת מכונות. הייתי בן 20. הגיע הזמן להתגייס, אבל לא לתקופה של שלוש שנים, אלא לשש שנים. אם אתה לומד באוניברסיטה לפני הצבא - אתה חייב לתת לו שש שנים מהחיים שלך.

כמובן, ידעתי על זה מראש. אבל כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה הייתי בן 16 והייתי צריך או לחכות שנתיים ולהתגייס בגיל 18, או ללכת ללמוד באוניברסיטה ואז להתגייס, אבל לתקופה כפולה. כמובן, העדפה ניתנה ללימודים באוניברסיטה - אז השרות היה נראה די רחוק ו-6 שנים לא נראו כל כך מפחידים.

ת׳אמת, לא רציתי להתגייס, אבל מי שואל אותי מה אני רוצה? החוק זה חוק. אתה חייב לשרת בצבא. לא רוצה? נכריח אותך. בכוח.

באופן כללי, בכל מדינה דמוקרטית שכביכול אתה יכול לעשות ולומר מה שאתה רוצה, קיימת אשליה של חופש זכות בחירה.

יש לך זכות לבחור דברים משניים - אילו ספרים לקרוא, איזה מחשב לקנות, איזה תה לשתות, אבל אין לך שום זכות בחירה בדברים העיקריים - אתה לא יכול לבחור שלא להתגייס, אתה לא יכול לגדל את הילדים בשיטה שלך ולא לשלוח אותם לבית הספר, אתה לא יכול לבחור שלא לשלם מסים, אתה לא יכול לא לשלם ביטוח לאומי, אפילו אם אתה לא משתמש בשירותים שלהם.

זה מה שנקרא דמוקרטיה, "חופש" הבחירה... לעשות מה שאתה רוצה, אבל רק בגבולות מוגדרים. זה דומה מאוד לחופש של אסירים - אתה יכול לעשות מה שבא לך ולטייל איפה שבא לך, אבל רק בגבולות של הכלא.

בלי לשאול את רצוני ודעתי, גייסו אותי לצבא. לחיל הים. בחיפה. הבסיס היה באזור בת גלים. דרך אגב, מקום מדהים. 2 דקות ואתה על המזח עם נוף מרהיב של הים הכחול האינסופי.

עיר חדשה. לבד. מאחר והייתי קצין אקדמי, הייתה לי הזכות לחיות בבסיס או לשכור דירה ולחיות בנפרד. כמובן, בחרתי בחיים חופשיים. הרבה יותר טוב לחיות בדירה משלך - אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, במיוחד בלילה :)

אבל המגורים בדירה דורשים הרבה כסף - אתה צריך לשלם שכר דירה, לקנות מזון, לשלם עבור נסיעות וכו'. לא הייתי מוכן בשום פנים ואופן לקבל את העזרה של ההורים. כבר מזמן התרגלתי להרוויח בעצמי.

הצבא שילם לי 485 שקל בחודש. הכסף הזה לא הספיק אפילו לשכירות דירה של חדר אחד.

שלושה חיילים - אני, יבגני מילשטיין ואליק ורטמן, שכרנו יחד דירה ממש במרכז חיפה, בלב שכונת הדר. זה היה רחוב עליז, עסיסי, ססגוני. מאות חנויות, אלפי אנשים - הכל נושם ותוסס. משהו כמו דיזנגוף או אלנבי בתל אביב.

חיי הצבא החלו. כל בוקר נסענו מהדר לבסיס בבת גלים, בערב בשעה 5 - הביתה. כל יום - הלוך וחזור.

בערב לא היה מה לעשות בבית ושוטטתי בעיר. הסתובבתי בכל הרחובות הגדולים והקטנים של הדר - בחנתי את כל החנויות והמשרדים הקטנים והגדולים - חיפשתי רעיונות מה אפשר לעשות כדי להרוויח כסף לחיים נורמליים בתקופת הצבא.

כל מי ששירת בצבא, יודע שבזמן השירות אסור לעשות עסקים. לחייל אין זכות לפתוח עסק משלו. אבל זה לא עצר אותי. מה הם יכולים לעשות לי? לפטר? להוריד לי את הדרגות? לשים בכלא? אני לא מפחד מכל זה. הרבה יותר מפחיד לשרוד שש שנים במשכורת של 485 שקל בחודש.

יום אחד, יבגני ואני יורדים ברגל מהדר לבת גלים, לבסיס - לא תמיד היה לנו כסף לנסיעות. בדרך עברנו ליד בית דפוס. הצצתי בפנים לרגע - היה יוצא משם ריח של נייר חתוך טרי, ריח של צבע, זמזום של מכונות דפוס. סיקרן אותי מאוד מה קורה בפנים ונכנסתי לדלת.

הוקסמתי וצפיתי איך מכונה ענקית אחת מדפיסה כרטיסי ביקור, השנייה חותכת אותם והשלישית אורזת אותם באריזות של 100 יחידות.

בעל הבית התקרב אלינו ושאל: "מה אתם רוצים, חבר׳ה?"

התעניינתי כמה עולה להזמין כרטיס ביקור. אחרי זה התחלתי להתעניין בתהליך היצור, מי מעצב אותם, איך תהליך ההדפסה עובד. בקיצור, נכנסתי לבית הדפוס לרגע אחד ונתקעתי שם שעתיים.

נדלקתי. כל הדרך מבית דפוס לבסיס שיגעתי ליבגני את השכל עם החלום החדש שלי - ייצור כרטיסי ביקור. לא היה לי מושג ממה להתחיל, אבל מאוד רציתי לנסות את העסק הזה.

כשהגענו לבסיס קבלתי נזיפה על האיחור וריתקו אותי לבסיס למשך יומיים. יומיים של המתנה קשה. אבל המוח שלי רתח! לא היה לי אכפת מהנזיפה. הייתי כבר שקוע לגמרי במחשבות על הרעיון החדש, ידעתי מה אני רוצה לעשות ובניתי תכניות איך להתחיל את עסק.

אמרתי "Let's נתחיל".

מיד לאחר שיצאתי מריתוק, לא הלכתי הביתה, אלא עפתי לבית הדפוס כדי לברר את כל הפרטים הקטנים ביותר של הדפוס והיצור של כרטיסי ביקור.

הבעלים של בית הדפוס אמר לי שאני צריך להביא גרפיקה ועיצוב והוא ידפיס כל דבר – אם זה כרטיס ביקור בודד או חבילה של כרטיסי ביקור.

"מה אני צריך כדי לעשות גרפיקה?" - שאלתי. הוא אומר: "מחשב".

אופס... את זה לא לקחתי בחשבון בתוכניות הגרנדיוזיות שלי. אין לי מחשב. ב-1997 מחשבים אישיים רק נכנסו לשוק והיו יקרים מאוד. מחשב אחד יכול היה לעלות 15 אלף שקל. לא היה לי כסף כזה.

התחלתי לרוץ מבנק לבנק, כדי לקחת הלוואה. אבל לחייל פשוט, שום בנק לא ייתן הלוואה. במיוחד עבור פתיחת עסק. בנקאים הסכתלו עלי כעל ילד חולה שכלית ושלחו אותי רחוק, ברחמנות: "ילד, לך לשרת בצבא, על איזה מחשב אתה מדבר? מה פתאום עסק? השתגעת?!״

כמובן, לא ליבגני ולא לאליק לא היה את הכסף הזה. היינו החיילים הכי רגילים.

חלפו מספר ימים. המשכתי בחיפושים איפה להשיג כסף למחשב.

יום שישי הגיע. בימי שישי היו מגיעים אלי לחיפה ההורים מאשקלון. הם היו מביאים אוכל וחטיפים תוצרת בית. אמא הביאה צלעות טלה מטובלות ברוטב עסיסי, עוגות שוקולד הכי טעימות שלה – כל מה שאי אפשר לרכוש בחנויות, בשום הון שבעולם.

בקיצור, ההורים הגיעו, אנחנו יושבים בדירה השכורה שלנו, אוכלים את הצלעות עם רוטב ובין לבין אני אומר לאבא: "אני רוצה להקים עסק - לייצר כרטיסי ביקור, אבל אין לי מחשב וגם אין לי כסף".

בימים ההם החנות של אבא איכשהו כבר הצליחה לשרוד. היה מספיק כסף לפרנס משפחה, אבל לא היו נשארים שום עודפים לשיגעונות של הבן.

אבא לא אמר כלום, כאילו לא שמע את מה שאמרתי. בערב ההורים חזרו לאשקלון. יומיים לאחר מכן אבא חזר עם מחשב, סורק, מדפסת ומסך ענק בגודל 21 אינץ'!

הייתי מאושר :) השתגעתי מרוב שמחה! אני יכול לעסוק בגרפיקה! אני יכול לייצר כרטיסי ביקור! יש!

רק לאחר מספר שנים גיליתי שאבא לקח הלוואה וקנה את המחשב ב-18 תשלומים, כדי לתת לי את ההזדמנות להגשים את הרעיון. תודה אבא!

זהו! היה לי מחשב! נשאר רק ​​"אבל" אחד קטן...

מחשב אמיתי ראיתי רק באוניברסיטה, בבאר שבע וזה היה "מק" קטן עם מסך שחורלבן מרובע. אבל כאן יש לי מחשב גדול עם ווינדווס!

בקיצור, במשך כחמש דקות חיפשנו את לחצן ההפעלה במחשב. סוף סוף הפעלנו אותו, אבל אין לנו מושג מה לעשות איתו! יבגני לא יודע וגם אליק לא. אנחנו מסתכלים על המחשב כמו שלושה מפגרים ומחפשים על איזה כפתור ללחוץ כדי שכרטיסי ביקור וגרפיקה יתבצעו באופן אוטומטי :)

לאחר שבילינו את כל הלילה בהכרת המחשב, מצאנו שלוש תוכנות - Word, Excell ו- PowerPoint. מאחר ו-PowerPoint הייתה התוכנה היחידה שניתן היה לעשות בה משהו עם תמונות, התחלתי לעשות את העיצובים הראשונים של כרטיסי ביקור ב- PowerPoint.

כל מי שמכיר קצת גרפיקה יכול להבין איזה סיוט זה לעשות עיצוב כרטיס ביקור ב- PowerPoint, ב- Windows 98. לא היה לנו מושג על קיום תוכנות מקצועיות כמו Photoshop ו-Corel Draw.

היה לי מחשב! כלי שיכול לעשות גרפיקה. למדתי איך להזיז תמונות ב-PowerPoint. היה בית דפוס שמדפיס כרטיסי ביקור. היה זמן פנוי אחרי הצבא. אפשר לחבר את כל המשאבים האלה ביחד ואני יכול לעשות עסקים!

הלכתי לבית הדפוס, לקחתי מהם מאתיים כרטיסי ביקור שונים ויצאתי לסבב בחנויות של חיפה.

הייתי נכנס לכל החנויות, מכיר את הבעלים ובסוף השיחה הייתי שואל: "אפשר לקבל את כרטיס הביקור שלך?".

הם היו נותנים את כרטיס הביקור שלהם. לא הייתי אומר להם כלום מעבר לזה והייתי הולך הביתה. בבית הייתי עושה גרפיקה חדשה לכרטיסי הביקור, מדפיס אותו במדפסת ולמחרת הייתי חוזר לבעלי חנויות ואומר להם: "תראו את כרטיס הביקור החדש שלכם, כזה הוא יכול להיות".

לא הייתי גרפיקאי מקצועי, לא הייתי מעצב מדופלם, אבל למדתי בכל כרטיס ביקור מה ואיפה צריך להיות כתוב, איך לעשות לוגו, איזה סוג של גופן עדיף לאיזה טקסט וכו'. הייתי צריך דחוף להכיר את Photoshop ו-Corel Draw. קניתי כמה ספרים על התוכנות האלה, התעמקתי ולמדתי אותם.

בדרך כלל, לחנויות היו כרטיסי ביקור מאוד פשוטים ואומללים, על נייר רגיל. היית מציג להם מאתיים כרטיסי ביקור יפים שלקחתי בבית הדפוס, את כרטיס הביקור החדש שלהם, ואומר: "גם לך יכול להיות כרטיס ביקור כזה יפה, מעוצב, עם למינציה. תזמין 1000 יחידות. זה לא יקר".

מתוך 10 חנויות, 7 היו אומרים "אוקי, תעשה לי". העיצוב היה מוכן, לא היה צורך לשכנע אותם, להתחנן ולספר להם מה אני עושה ואיך כרטיס הביקור שלהם ייראה - אני פשוט הייתי מביא תוצאה מוכנה. זה היה מאוד מרשים אותם.

אם הלקוח היה מסרב, הייתי משאיר לו את כרטיס הביקור החדש שלו ואומר שאם יתחרט, הוא תמיד יכול ליצור איתי קשר. לעתים קרובות הם היו מתקשרים אחרי יום-יומיים ומזמינים את כרטיסי הביקור.

כרטיסי ביקור רגילים עלו 120 ₪ ל -1,000 יחידות. מכרתי את שלי ב -350 שקל, כי הנייר היה טוב יותר, העיצוב היה עסיסי וחדש, כרטיס הביקור היה דו-צדדי - על גבו הדפסנו לוחות שנה, טקסט פרסומי אודות החברה, קופונים ומבצעים.

ביום הייתי סוגר 7-10 הזמנות. פעם בשבוע הייתי רץ לבית הדפוס, מוסר את העיצוב להדפסה. העסק התקדם בקצב אדיר. השיטה הייתה פשוטה - לקחת כרטיס ביקור רגיל, לשפר אותו, להראות לבעלים, להציע לקנות ולקחת את הכסף. יש לי כרטיס ביקור שלו, יש לו את הכסף שלי. הכל כרגיל :)

הייתי במצוקת זמנים קטסטרופית. הייתי יוצא מבסיס בשעה חמש בערב. עד שהייתי מגיע להדר - עוד חצי שעה. החנויות כבר נסגרות בשעה שמונה בערב. גם אם הייתי יוצא מהבסיס מוקדם יותר, היה לי לכל היותר רק שלוש שעות של זמן פורה.

הרווחתי יותר ממפקד הבסיס שלנו. עשיתי כ-25 אלף שקל הכנסה נטו לחודש. כסף ענק לחייל שעוסק שלוש שעות ביום. אבל אני יכול לקבל יותר! אם היה לי רק יום שלם פנוי, או לפחות חצי יום!

כל הערב רצתי ואספתי הזמנות ובלילה עבדתי על כרטיסי הביקור, כדי להביא אותם לחנויות למחרת. הלכתי לישון בחמש בבוקר ובבוקר לא יכולתי פיזית לקום מהמיטה. התחלתי לאחר באופן קבוע לבסיס. היו מתקשרים אלי מהבסיס, כועסים עלי, מאיימים במאסר וריתוקים. פעם בשבועיים היו מרתקים אותי בבסיס. זה כבר הפך להיות הרגל.

בשלב מסויים החלטתי להתעלם מהצבא. ניתקתי את הטלפון, כדי שלא יעירו אותי והפסקתי להגיע לבסיס בבוקר. איך שהייתי מתעורר בבוקר, הייתי רץ לבית הדפוס, מוסר את הזמנות ורק בצהרי היום מגיע לבסיס כדי להפגין נוכחות ולסמן וי.

בשעה אחת בצהריים הייתי יוצא מהבסיס, אוסף הזמנות ומחלק מוכנות. הייתי עוזב את הבסיס בחוצפה וללא אישור.

למפקדים שלי נמאס להילחם איתי. כשהם היו רואים אותי, מצב רוחם היה יורד: "שוב אלי?! שוב מלחמות איתו? די, מספיק...". המפקד הישיר שלי כבר לא ראה טעם להילחם איתי - אפשר להפחיד אדם שפוחד ממך, אבל אם הוא כבר לא מפחד ועושה מה שהוא רוצה, אז מה הטעם להפחיד אותו?

היה לנו איתו הסכם חברי - הוא לא נוגע בי ובתמורה אני מתייצב בבסיס, מסמן נוכחות ולא מרעיל לו את החיים. אם היה צורך להתייצב בבסיס, עבודה דחופה או ביקורת - הוא היה מתקשר ומזהיר אותי מראש.

אגב, בצבא, כקצין אקדמי ומהנדס מכונות, עסקתי בבדיקת ספינות. לאחר תיקון הספינה, חייבים לבדוק את יציבות הספינה בגלים, בהפלגה הראשונה.

לא היה שום דבר קשה ומתוחכם בבדיקה הזאת - היה לי מכשיר שבו מדדתי את היציבות של הספינה. אם הנתונים עולים על הערך המותר - צריך להחזיר את הספינה ולתקן אותה שוב. כל הבדיקה שלי לקחה פחות מחצי שעה. היה יכול לעשות אותה כל חייל אחר. כדי לבצע את הבדיקה, לא היה צורך ללמוד באוניברסיטה במשך חמש שנים.

כאשר הייתי אמור ללכת לבדוק את הספינה, המפקד היה מתקשר אלי ואני מיד הייתי יוצא לים. בדרך כלל היינו נשארים בים במשך 4-6 שעות. בדיקת הספינה ערכה כחצי שעה, הייתי נותן אישור ומעביר את שארית הזמן על הסיפון. זה הדבר היחיד שממנו קיבלתי תענוג מדהים בצבא - להפליג בספינות, לצפות בשקיעות וזריחות, ליהנות מהאופק הכחול, להקשיב לים ולצלילי הגלים.

המפקד שלי היה רגוע שהחייל שלו עובד, ובתמורה לכך הייתי מקבל את הזמן הפנוי לעסקים. דרך אגב, המפקד שלי היה בחור מדהים. חנוך אהרן וניצן שקד (מפקד הבסיס): אם אתם קוראים את השורות האלה, תודה לכם על שלא הרעלתם את חיי בצבא!


היום האחרון בצבא. מסיבת פרידה. יבגני מילשטיין, ניצן שקד, אלי שביט, טל רובינוב, חנוך אהרון.
יום אחד התקשר אלי המפקד ואמר שאני צריך לצאת להפלגה. אני מגיע לנמל, עולה לספינה ושומע איך אלוף משנה אומר שההפלגה תימשך 8 ימים, כי הספינה תעבור אימונים צבאיים.

מה?! כמה?! 8 ימים?! 8 ימים אני לא אוכל להרוויח?! 8 ימים אבודים?! 8 ימים, כאשר הלקוחות מחכים לי, הבטחתי להם להביא הזמנות ובמקום זה, אני כמו אידיוט, צריך להפליג על ספינה?! החלק שלי בבדיקה של הספינה נמשך רק חצי שעה! מה אני אעשה שם 8 ימים?!

אזרתי אומץ ואני אומר לאלוף משנה שאני לא יוצא להפלגה. הוא כמעט התעלף. הוא לא ציפה לשמוע זאת מקצין זוטר.

אמרתי לו: "הבדיקה שלי נמשכת בדיוק חצי שעה. אני לא מבין למה אני צריך לבלות בהפלגה במשך 8 ימים, למען הבדיקה של חצי שעה? מלווה אותנו דבור (ספינה קטנה שלוקחת אנשים שחייבים לחזור באותו ערב) ואני יודע שאתה מחזיר חלק מהאנשים הביתה, אז בבקשה תחזיר גם אותי״.

- אתה לא תחזור לשום מקום ואתה תפליג איתנו כמה זמן שאגיד!

הבנתי שהוא מנסה להפגין את חשיבותו ולהתחיל להסביר לו משהו – זה חסר תועלת לחלוטין. אבל לא התכוונתי להפליג במשך 8 ימים. גם אם אני מקבל פקודה מאלוף משנה מכובד מאוד. גם אם אצטרך לקבל עונש כבד.

ואז אני אומר לו: "או שתחזיר אותי לבסיס בערב ואני אבדוק את הספינה, או שאני לא יוצא אתכם, תבדקו את הספינה בעצמכם".

אל״מ האדים מכעס והתפוצץ: "מי אתה בכלל! מי נתן לך זכות לדבר ככה עם אלוף משנה!!" ואחרי זה עבר לקללות והעלבונות.

כל צוות הספינה התאספו סביבנו וכולם הקשיבו לו צועק עלי ומקלל.

בעוד אל״מ איים, השתולל וקילל, ביקשתי ממפקד הספינה שייתן לי חייל כלשהו ללמד אותו איך לעבוד עם מכשיר בדיקה. בתוך כמה דקות הסברתי לו איך עובדים עם המכשיר, איך מודדים את יציבות הספינה, הסתובבתי ועזבתי את הבסיס.

אל״מ המשיך לצרוח והבטיח שיכניס אותי לכלא ואצטרך לבלות שם עד סוף השירות.

שבוע לאחר מכן הזמין אותי לפגישה מפקד חיל הים של אזור הצפון, היה לו שם כינוי צ'ייני. הוא הזמין אותי למשרדו והייתה לנו שיחה מעניינת:

- לפני שהזמנתי אותך אלי, עשיתי בירורים - מי אתה ומה אתה. דיברתי עם המפקדים שלך ואני יודע שלא עשית להם חיים קלים. מה לא בסדר איתך? למה אתה לא יכול לשרת כמו כולם?

- אני חושב שצבא זה בית סוהר. איך עוד לקרוא למקום שלוקחים אותך אליו בלי לשאול את רצונך ואתה נאלץ לעשות מה שאתה לא רוצה? לא רק שנתנו לי שלוש שנים על כלום, הוסיפו לי עוד שלוש שנים, רק בגלל שלמדתי באוניברסיטה.

- אבל השירות הצבאי הוא חובה פטריוטית שלך!

- פטריוטיזם אינו מתבטא בישיבה במשרד מחניק וביצוע פקודות אידיוטיות של המפקד להעביר פיסות נייר ממקום למקום. בתור אדם חופשי, אני יכול להביא תועלת רבה יותר לחברה מאשר בחימום כיסאות בצבא.

- אתה רוצה להגיד שהאזרחים שלנו לא צריכים לעשות צבא? אז מי יגן על המדינה?

- אני לא מדבר בשם כולם. לכל אחד יש את הזכות לבחור את דרכו. אני מסכים שכל אזרחי ישראל חייבים לעבור את הצבא. אנו חיים במדינה שבה עלינו להיות מסוגלים להחזיק נשק ולהגן על עצמנו. אבל כדי ללמוד איך להחזיק נשק ולהבין איך פועלת המערכת הצבאית - שנה אחת מספיקה לגמרי. לקחת שש שנים מחיי ללא הסכמתי – זה אונס. חפשו לעצמכם עבדים אחרים.

הוא קדר אותי עם המבט שלו, עצר לרגע והמשיך:

- אלוף משנה התלונן עליך. חקרתי את צוות הספינה והם אמרו שהוא לא התנהג בצורה יפה. למעשה, יכולת לרדת לדבור, אבל אל״מ הרגיש נפגע. הוא לא היה אמור להתנהג כך. אני מבין שהוא טעה, אבל אם אני אנזוף בו, הוא יאבד את הדרגות. לכן, אני חייב לנזוף בך - אין לך מה להפסיד. אתה תשב בכלא. אבל אל תדאג. ברגע שתכנס לשם, תכתוב מחילה על שמי ואשחרר אותך כעבור שבועיים. יתר על כן, אעזור לך להשתחרר משלוש שנים נוספים של השירות הצבאי בקבע. אני מבין שהחלטת לא לשרת בצבא ושזו לא הדרך שלך.

הייתי חתום על שש שנים של שרות ואני ממש לא רציתי לעשות אותם. ידעתי שאני עומד בפני מלחמה מייגעת עם הצבא כדי להשתחרר. אף אחד לא מוחק בקלות שלוש שנים של קבע. ופתאום צ'ייני עצמו הציע לי לקצר את השרות - פנטסטי! כמובן, הסכמתי להיכלא לשבועיים ולהודות שאני אשם בתקרית עם אל״מ. כמובן, אז, עדיין לא הבנתי למה צ'ייני החליט לשחרר אותי מהחוב שלי לצבא. זה התברר מאוחר יותר.

בזה הסכמנו.

הכנתי עיצובים לכרטיסי ביקור ונתתי ליבגני ולאליק משימות - הם היו צריכים ללכת לכל הלקוחות ולומר כי אלי לא יהיה זמין במשך שבועיים, לקחת מהם תשלום מראש ולהביא את העיצובים לבתי דפוס. הם הסכימו.

שלושה ימים אחרי שדיברתי עם צ'ייני, התייצבתי בכלא הצבאי. מיד לאחר שהכניסו אותי לכלא ונתנו לי מיטה, ביקשתי נייר ועט וכתבתי מחילה.

הסתבר שלהיות בכלא צבאי - די פשוט ונוח. קצינים יושבים שם בנפרד. הם לא נאלצים לעשות ספונג'ה ולא מעירים אותם בשעה שש בבוקר. אתה יכול לישון כמה שאתה רוצה, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. היינו רק שלושה עצירים בכלא של קצינים. צפינו בטלוויזיה כל היום, שיחקנו שש-בש, קראנו ספרים וישנו - קיבלתי סוג של חופשה מהצבא :)

בדיוק כמו שצ'ייני הבטיח, כעבור שבועיים שחררו אותי. כשיצאתי מהכלא וחזרתי הביתה, פגשו אותי יבגני ואליק. שאלתי אותם: "מה שלומכם? הייתם אצל הלקוחות? מסרתם את העבודה לבית דפוס? איפה הכסף מההזמנות?"

יבגני ואליק השפילו את עיניהם באשמה - דבר לא נעשה. הם חששו מזעם הצבא כמו מאש. הם לא רצו שיקרה להם את מה שקרה לי.

אני לא מאשים אותם. אני יכול להבין אותם. הם לא גדלו משוגעים כמוני. קרוב לוודאי שאימהות שלהם אמרו להם: "אתם ילדים אשכנזים טובים, תתרחקו מאלי המשוגע העבריין הזה, שעושה עסקים בצבא ויושב בכלא!".

התקשרתי דחוף לכל הלקוחות, התנצלתי בפניהם ומיד הלכתי לבית הדפוס כדי למסור את ההזמנות. המשכתי להתעסק עם כרטיסי ביקור לכמה חודשים נוספים, עד שהנושא הפך לשגרה, וכרגיל, איבדתי את הרצון להמשיך עם זה.

בנוסף, מתחרים רבים כבר נכנסו לשוק והציעו את אותו המוצר כמוני. הם החלו להוריד מחירים - הם מכרו 1,000 כרטיסי ביקור ב-200 ₪, 150 ₪. הרווח הלך וקטן. אבל אני לא אוהב לעבוד בשביל פרוטות.

עד השחרור נשארה שנה. לא רציתי לחזור למשטר הצבאי – חיי העצמאים היו טובים ולא רציתי לחזור ולשבת שוב במשרד המחניק ולעסוק בניירת.

המשכתי לבדוק ספינות ולהתענג מהפלגות בים. עברתי לגור בדירה נפרדת, בלי יבגני ואליק. נשאר לי מספיק כסף והייתי יכול להרשות לעצמי לשכור דירה נפרדת.