פרק 2. הכסף הראשון.
חנות התכשיטים שאבא פתח, בקושי שרדה. לעתים קרובות הכסף לא הספיק אפילו לכיסוי שכירות. אבא היה עושה מאמץ כדי לתת לי דמי כיס של 100 ₪ לשבוע והייתי צריך איכשהו להסתדר עם הכסף הזה.
הכסף אמור היה להספיק לנסיעות לבאר שבע וחזרה לאשקלון, מזון למשך כל השבוע, נסיעות ממעונות לאוניברסיטה. כרטיס נסיעה לאשקלון עלה 18 ₪ והוצאות מזון הסתכמו בכ-10-15 ₪ ליום. לא מספיק כדי להתפרע.
הבנתי שאני חייב לעזור לעצמי, שאני חייב לעשות משהו, אחרת אפסיד את כל התענוגות שהחיים מציעים. בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי רחוק מהורי – רציתי להרשות לעצמי לטעום את כל המאכלים הטעימים, לקנות את מה שנפשי חפצה, להזמין בחורות למסעדות. כל זה דרש כסף, אבל בתקציב של 100 ₪ לשבוע לא יכולתי להרשות לעצמי אפילו מנת פלאפל ברחוב.
הדבר היחיד שידעתי לעשות בגיל 16 – זה לייצר תכשיטים די יפים. נכון שהם לא היו ברמה של מקצוענים, אבל כן יכולתי להלחים חלק אחד לשני. כדי לייצר תכשיטים צריך לזהב. אבל לא היה לי זהב.
מה כן היה? בחנות שלנו היה אוסף קטן של כלי עבודה. זה אומר שאני יכול לתקן תכשיטים – להחיות שרשראות קרועות, להקטין ולהגדיל טבעות, לתקן עגילים ועוד.
בדירה של הוריי באשקלון הייתה מרפסת, בה אמי תלתה כביסה. המרפסת הייתה כל כך קטנה, שבקושי היה בה מקום לאדם אחד . דווקא לשם החלטתי להעביר שולחן תכשיטים מהחנות, ערכה מינימלית של כלים והקמתי בית מלאכה זעיר.
עברתי את כל חנויות התכשיטים באשקלון, הצגתי את עצמי כבנו של מאיר שביט והצעתי להם לעשות תיקונים של תכשיטים – אאסוף את כל התיקונים פעם בשבוע, ביום שישי בבוקר ואחזיר מתוקנים ביום ראשון בבוקר.
זה התאים להם כי המחירים שגביתי היו לא גבוהים, איכות התיקונים הייתה טובה ומסרתי את העבודה בזמן.
במשך כל השבוע למדתי בבאר שבע ובסוף השבוע הייתי חוזר לאשקלון. ההרצאה האחרונה שלי הייתה מסתיימת ביום חמישי בשעה 8 בערב. רצתי לאוטובוס האחרון ונסעתי הביתה. ב-10 בלילה הייתי מגיע לאשקלון וביום שישי בבוקר - דהרתי לחנויות לאסוף הזמנות לתיקונים.
תיקנתי הכל - החל מטבעות מעוותות ועד שרשרות קרועות. עבדתי ימי שישי ושבת ללא הפסקה, לעתים קרובות ללא שינה ומנוחה - היו הרבה הזמנות. ביום ראשון בבוקר חילקתי הזמנות מוכנות ומיהרתי לאוניברסיטה. הייתי עולה לאוטובוס של שעה 11 בבוקר ובשעה אחת בצהריים כבר ישבתי בהרצאה.
עבור תיקונים רגילים היו משלמים לי 10-15 שקל, עבור עבודה מורכבת - 20 ואפילו 50 ₪. בסופ״ש אחד הייתי עושה 500-700 שקל. עבור סטודנט בן 16 זה היה הון. הכסף הספיק לי לטיולים, למחיה, ללימודים ולמסיבות עם בנות :)
בית מלאכה שלי באשקלון. בשקיות לבנות – הזמנות.
כך חלפו שנתיים. לימודים, מסיבות, תיקונים, לימודים, מסיבות, תיקונים, לימודים, מסיבות, תיקונים... בכל שבוע, עם אצבעות שחורות מליטוש ועם כיסים מלאים בכסף הייתי חוזר למעונות.
כמובן, לא הצלחתי לחסוך כסף לעתיד – הכל בוזבז על כל שחפצה נפשי. אבל הרווחתי לעצמי משהו חשוב יותר מכסף - שם שלי. השם שלי הלך לפניי אצל בעלי חנויות תכשיטים. יכולתי להיכנס לכל חנות תכשיטים, תוך מספר דקות לסכם תנאיים ולהתחיל לקבל הזמנות.
סיוט! הייתי צריך לתקן את כל ההזמנות בסוף שבוע אחד – אי אפשר לעשות פנצ׳ר לאנשים.
התחלתי להתעייף מאוד. לפעמים הייתי צריך להלחים אותה טבעת מספר פעמים, כי העיניים פשוט לא ראו טוב מרוב העומס.
עייפות הצטברה. לא היה לי זמן לבצע את כל התיקונים. עייפות התפתחה לנוירוזה. ויום אחד פשוט נשברתי: סופ״ש שלם אני מתעסק עם טבעת אחת, לא עצמתי בלילה עין והטבעת הדפוקה הזאת נמסה כך, שכבר אי אפשר לתקן אותה...
התעצבנתי והבטחתי לעצמי לא לעבוד יותר עם הידיים.
הודעתי לכל בעלי החנויות שאני מפסיק לקבל הזמנות. כמובן, הם מאוד התאכזבו, כי התרגלו לעבוד איתי - מהיר, יעיל, לא יקר, תמיד זמין. אבל החלטתי סופית ולא התכוונתי לחזור לבית המלאכה לתכשיטים.
חנות התכשיטים שאבא פתח, בקושי שרדה. לעתים קרובות הכסף לא הספיק אפילו לכיסוי שכירות. אבא היה עושה מאמץ כדי לתת לי דמי כיס של 100 ₪ לשבוע והייתי צריך איכשהו להסתדר עם הכסף הזה.
הכסף אמור היה להספיק לנסיעות לבאר שבע וחזרה לאשקלון, מזון למשך כל השבוע, נסיעות ממעונות לאוניברסיטה. כרטיס נסיעה לאשקלון עלה 18 ₪ והוצאות מזון הסתכמו בכ-10-15 ₪ ליום. לא מספיק כדי להתפרע.
הבנתי שאני חייב לעזור לעצמי, שאני חייב לעשות משהו, אחרת אפסיד את כל התענוגות שהחיים מציעים. בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי רחוק מהורי – רציתי להרשות לעצמי לטעום את כל המאכלים הטעימים, לקנות את מה שנפשי חפצה, להזמין בחורות למסעדות. כל זה דרש כסף, אבל בתקציב של 100 ₪ לשבוע לא יכולתי להרשות לעצמי אפילו מנת פלאפל ברחוב.
הדבר היחיד שידעתי לעשות בגיל 16 – זה לייצר תכשיטים די יפים. נכון שהם לא היו ברמה של מקצוענים, אבל כן יכולתי להלחים חלק אחד לשני. כדי לייצר תכשיטים צריך לזהב. אבל לא היה לי זהב.
מה כן היה? בחנות שלנו היה אוסף קטן של כלי עבודה. זה אומר שאני יכול לתקן תכשיטים – להחיות שרשראות קרועות, להקטין ולהגדיל טבעות, לתקן עגילים ועוד.
בדירה של הוריי באשקלון הייתה מרפסת, בה אמי תלתה כביסה. המרפסת הייתה כל כך קטנה, שבקושי היה בה מקום לאדם אחד . דווקא לשם החלטתי להעביר שולחן תכשיטים מהחנות, ערכה מינימלית של כלים והקמתי בית מלאכה זעיר.
מפתח 2 להצלחה: התחל עם מה שיש לך. כדי להתחיל אתה לא צריך רעיון עסקי מבריק, לא ניסיון גדול ולא הון התחלתי. לכל אחד מאתנו תמיד יש משהו ראשוני להתחיל בו.
בעלי חנויות התכשיטים מכירים אחד את השני. כך זה נהוג בעולם הזהב. את אבא הכירו כל בעלי חנויות התכשיטים. גם הוא הכיר את כולם.עברתי את כל חנויות התכשיטים באשקלון, הצגתי את עצמי כבנו של מאיר שביט והצעתי להם לעשות תיקונים של תכשיטים – אאסוף את כל התיקונים פעם בשבוע, ביום שישי בבוקר ואחזיר מתוקנים ביום ראשון בבוקר.
זה התאים להם כי המחירים שגביתי היו לא גבוהים, איכות התיקונים הייתה טובה ומסרתי את העבודה בזמן.
במשך כל השבוע למדתי בבאר שבע ובסוף השבוע הייתי חוזר לאשקלון. ההרצאה האחרונה שלי הייתה מסתיימת ביום חמישי בשעה 8 בערב. רצתי לאוטובוס האחרון ונסעתי הביתה. ב-10 בלילה הייתי מגיע לאשקלון וביום שישי בבוקר - דהרתי לחנויות לאסוף הזמנות לתיקונים.
תיקנתי הכל - החל מטבעות מעוותות ועד שרשרות קרועות. עבדתי ימי שישי ושבת ללא הפסקה, לעתים קרובות ללא שינה ומנוחה - היו הרבה הזמנות. ביום ראשון בבוקר חילקתי הזמנות מוכנות ומיהרתי לאוניברסיטה. הייתי עולה לאוטובוס של שעה 11 בבוקר ובשעה אחת בצהריים כבר ישבתי בהרצאה.
עבור תיקונים רגילים היו משלמים לי 10-15 שקל, עבור עבודה מורכבת - 20 ואפילו 50 ₪. בסופ״ש אחד הייתי עושה 500-700 שקל. עבור סטודנט בן 16 זה היה הון. הכסף הספיק לי לטיולים, למחיה, ללימודים ולמסיבות עם בנות :)
בית מלאכה שלי באשקלון. בשקיות לבנות – הזמנות.
כך חלפו שנתיים. לימודים, מסיבות, תיקונים, לימודים, מסיבות, תיקונים, לימודים, מסיבות, תיקונים... בכל שבוע, עם אצבעות שחורות מליטוש ועם כיסים מלאים בכסף הייתי חוזר למעונות.
כמובן, לא הצלחתי לחסוך כסף לעתיד – הכל בוזבז על כל שחפצה נפשי. אבל הרווחתי לעצמי משהו חשוב יותר מכסף - שם שלי. השם שלי הלך לפניי אצל בעלי חנויות תכשיטים. יכולתי להיכנס לכל חנות תכשיטים, תוך מספר דקות לסכם תנאיים ולהתחיל לקבל הזמנות.
מפתח 3 להצלחה: שם טוב שווה המון. כאשר יש לך מוניטין טוב ואתה ידוע בכל חנויות תכשיטים של העיר, השם שלך מתחיל לעבוד בשבילך.
בכל ביקור שלי באשקלון, כמות ההזמנות גדלה. כאשר רק פתחתי את בית המלאכה היו לי 15-20 שקיות עם הזמנות. כעת מספרם הגיע ל-100-120 יחידות!סיוט! הייתי צריך לתקן את כל ההזמנות בסוף שבוע אחד – אי אפשר לעשות פנצ׳ר לאנשים.
התחלתי להתעייף מאוד. לפעמים הייתי צריך להלחים אותה טבעת מספר פעמים, כי העיניים פשוט לא ראו טוב מרוב העומס.
עייפות הצטברה. לא היה לי זמן לבצע את כל התיקונים. עייפות התפתחה לנוירוזה. ויום אחד פשוט נשברתי: סופ״ש שלם אני מתעסק עם טבעת אחת, לא עצמתי בלילה עין והטבעת הדפוקה הזאת נמסה כך, שכבר אי אפשר לתקן אותה...
התעצבנתי והבטחתי לעצמי לא לעבוד יותר עם הידיים.
מפתח 4 להצלחה: עבודה עם ידיים - זו עבודה קשה עם סיכויים מאוד קטנים להצלחה. אתה מוגבל פיזית, מוגבל בזמן - יש לך רק שתי ידיים ו-24 שעות ביממה. אם אתה לא כירורג עם שם עולמי, מוסיקאי מפורסם או שף ידוע - אתה לא תראה כסף גדול.
כתבתי על הקיר באותיות ענקיות "די לי!" וכולי עצבני, מותש, הלכתי למסור הזמנות. נאלצתי לשלם לחנות עבור הטבעת המקולקלת - עבדתי לשווא במשך חודש.הודעתי לכל בעלי החנויות שאני מפסיק לקבל הזמנות. כמובן, הם מאוד התאכזבו, כי התרגלו לעבוד איתי - מהיר, יעיל, לא יקר, תמיד זמין. אבל החלטתי סופית ולא התכוונתי לחזור לבית המלאכה לתכשיטים.