פרק 20. אני עוזב את הגיהינום הזה!
על מה אנשים חולמים בדרך כלל? "להרוויח הרבה כסף, כדי לא לעבוד יותר, לא למהר לשום מקום, לנוח איפשהו על חוף הים, עם כוס קוקטייל ביד".
כולכם ראיתם את התמונה היפה הזו בספרים על הישגים והצלחות כלכליות. דמיין את עצמך עם כוס, ביד השזופה שלך, על רקע האוקיינוס האינסופי. אי שם מאחורי עצי הדקל יש לך וילה יוקרתית, יאכטה על המזח, פרארי חונה בחניה, המעדנים הטובים ביותר במטבח, יינות יקרים נמצאים בבר, סרט אהוב בקולנוע ביתי והבוס לשעבר מהמשרד השנוא עליך, פותח לך את דלתות ומצחצח לך נעליים...
אקפוץ טיפה קדימה, כדי להגיד שהתמונה בה מצויר גן עדן מקסים הזה, הוא למעשה גיהינום אמיתי.
ברגע שהכסף הפסיק להיות בעיה בשבילי, דבר ראשון שעשיתי - הגשמתי את כל רשימת המשאלות שלי.
מתנצל מראש, אבל כדי לתאר את הבעיה שאליה הגעתי, אני צריך קצת להשוויץ.
זאת הרגשה נפלאה, כאשר אתה נכנס לכל חנות ומרשה לעצמך לקנות כל מה שאתה רוצה, ללא התחשבות במחיר. כאשר אתה קונה לעצמך חולצת טריקו של ורסאצ'ה ב-1,200 דולר, כאשר אתה טס לפריז כדי ללכת למסעדה הטובה ביותר בעיר, לאכול כבד אווז ב-700$, או טס למוסקבה לקנות קילו של קוויאר שחור ב- 2,700$, אשר הוכן במיוחד בשבילך יום קודם ותוך 20 דקות אוכל אותו עם כפית כסף ובערב חוזר הביתה שבע ומרוצה.
הרגשתי את הטעם האמיתי של הכסף כאשר נכנסתי לחנות Cartier, ברחוב שאנז אליזה בפריז, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו פשוטה. השומר הביט בי בחמלה, כאילו "מה איבדת כאן, בחורצ׳יק, המקום הזה לא לאנשים כמוך".
נגשתי לחלון ראווה עם האוסף החדש של משקפי שמש Cartier ואמרתי למוכרת "תארזי לי את כל השורה הזאת". כל משקף עלה 3,500 יורו ובחלון היו 7 יחידות. קניתי את כולם. אין מה לעשות - אני אוהב משקפיים של Cartier - זה התכשיט היחיד שאני שם על עצמי. הייתם צריכים לראות את העיניים של השומר כאשר הוצאתי מהכיס שלי 25,000 יורו במזומן ושילמתי עבור הרכישה :)
לא משנה מה אנשים אומרים - כסף זה טוב :)
אבל...
טיילתי ברחבי העולם, כאילו זה עתה השתחררתי מאזיקים – כל שבוע טסתי למקום אחר. יכולתי להתחיל טיול במוסקבה, לעשות שם עיסוי תאילנדי מדהים, לטוס בערב לאיסטנבול, לטייל בכיכר טקסים, לאכול קבב, למחרת בבוקר לטוס לישראל, כדי להיפגש עם הסטודנטים שלי, משם לברלין, מברלין להונג קונג לתערוכה כלשהי וכעבור כמה שבועות בדרך הביתה, לקפוץ לאמסטרדם.
חייתי במשך שנתיים במתכונת זו. אפשר להגיד - גרתי במטוס. מלונות ברחבי העולם הפכו לבית שלי.
נהייתי די עייף ומותש.
התובנה הגיעה פתאום. אני מטייל ברחובות פריז, סופג את היופי הפריזאי האינסופי ומבחין שאני כבר לא רואה כלום - הכל התמזג לסלע אחד גדול. כן, הכל נבנה יפה מאוד ואלגנטי, אבל בגדול, כל זה אותה חתיכת בטון וברזל. עיטורים כאלו או אחרים, אתה כבר לא שם לב להבדל. הכל הפך לגוש מונוטוני אפור.
כאן ״התנתקתי״ מפריז :)
הפסקתי לקנות דברים בשביל "פוזה". התחושה עצמה שאתה יכול לקנות כל מה שאתה רוצה, היא כבר די מהנה. לקנות בשביל יוקרה בדיונית, כדי שמישהו יגיד "וואו" ויתפוצץ מקנאה - כבר לא מעניין.
יום אחד בא לי לקנות פרארי. לקחתי מזוודה עם מזומנים, אני בא לסוחר, מתיישב ברכב ואומר לו: "שב באוטו. נסע להעביר את הרכב על שמי".
כמעט הגענו למשרד הרישוי. פתאום סיבבתי את ההגה ונסעתי חזרה. הסוחר אומר: "מה קרה?! משהו לא בסדר עם הרכב?". אני עונה: "התחרטתי".
התחרטתי כי פרארי לא מהווה שום דבר מיוחד מעצמו. מכונית רגילה לגמרי ופנים הרכב שלה אפילו פשוט יותר ממרצדס.
תוך כדי נסיעה שאלתי את עצמי: "אז בשביל מה אתה צריך אותה? כדי להשוויץ? כדי להראות לכולם עד כמה אתה מגניב? לעזאזל! אני כבר לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. כבר הוכחתי את הכל לעצמי״.
נכנסתי לדיכאון. דיכאון כבד ועמוק...
מסתבר שהדיכאון הזה היה קשה יותר, מזה שהיה לי כשהייתי בבור. בבור הייתה לי מוטיבציה מצויינת - לצאת משם, כמה שיותר מהר. אבל עכשיו אין לי שום מוטיבציה.
כל מה שרציתי - השגתי. לפניי קו הגמר. אותו בור, אבל מהצד השני. אין לאן לטפס. אין טעם. אתה לא יכול ללבוש 10 זוגות מכנסיים יחד, לא תאכל בבת אחת 5 צנצנות של קוויאר.
הבנתי שהסולם הפיננסי שעליו מטפסת 99% מאוכלוסיית העולם - איננו הסולם שכדאי לטפס עליו.
אין טעם להרוויח על מנת רק להרוויח. כמובן, מישהו יגיד שיש מיליוני אנשים שנותנים את חייהם למען אפסים נוספים בחשבון בנק, אבל אני אישית לא אוהב את הדרך הזו.
טיילתי כמעט בכל רחבי העולם ובאחריות מלאה אני אומר לכם ש-25,000 דולר לחודש מספיקים כמעט לכל דבר, בכל מדינה בעולם – אם זה בהונג קונג, בתל אביב או במוסקבה.
בכסף הזה אתה יכול לאכול כל יום במסעדות הטובות ביותר, לבלות לילות במלונות הטובים ביותר ולנסוע עם נהג פרטי על כל רכב שאתה אוהב.
כמובן, לפעמים בא לך לשתות בקבוק יין ב- 2,000 $ או לשכור יאכטה לשבוע, אבל אלה הם רצונות יוצאי דופן. הרי אתה לא מפליג על יאכטה כל יום? אז זה אומר שלא צריך לקנות אותה ולתחזק אתה במשך שנה.
מצאתי את התשובה:
תשוקה. הוא מונע על ידי התשוקה. מונע באהבתו חסרת הגבולות לעשייה שלו.
לא אכפת לו מה אנשים אומרים עליו, מה הם חושבים עליו, אם משלמים לו על עבודתו או לא, לא משנה לו איך הוא מרגיש, אם הוא חולה או בריא. שום דבר לא חשוב לו, אלא דבר אחד - לפתור בעיות רפואיות בלתי פתירות. זו התשוקה שלו. אלה הם חייו.
מה שאני עושה ומה שאני מצליח לעשות בהצלחה רבה - ללמד אנשים, לעזור להם להיחלץ מהבור. זו התשוקה שלי.
אני עושה את זה כל יום, בלי מנוחה, בלי הפסקה, אני עונה על השאלות של הסטודנטים שלי, גם כשאני מתפנק בג'קוזי! גם כשאני מתעורר בחמש בבוקר, הדבר הראשון שאני בודק הוא האם ישנן שאלות חדשות מהתלמידים שלי! לתת תשובות, כדי לייעל את החיים שלהם ולהפוך אותם לחזקים יותר - זו התשוקה שלי.
אני מתנצל על ההשוואה המוגזמת, אבל לצורך הבהרה, לא מצאתי דוגמה טובה יותר - אני כמו ד"ר האוס, אבל בעסקים :) אני יודע לזהות כאב, אני יודע לטפל בו.
כאשר הבנתי את זה, הכל השתנה.
המשכתי לעשות את מה שאני עושה, אבל עם פי 10 יותר אנרגיות. הבנתי למה אני משקיע בתלמידים שלי ולא ישן בלילה. הבנתי שמה שאני עושה צריכים לא רק התלמידים שלי, אלא בעיקר אני! ואם אפסיק לעשות את העבודה שלי - אני פשוט אדעך.
באחת הפגישות עם הסטודנטים שלי. תל אביב.
אין זמן להיות בדיכאון כאשר עליך לגדל 100 יזמים חדשים בכל חודש!
הבנתי ששום דבר אחר לא מושך אותי, כמו ללמד אנשים. שום השקעה, שום עסק למען הכסף - כל זה אבק לעומת העיניים הנלהבות של תלמידיי, שהבינו פתאום תובנה חדשה.
בניגוד לרעיון של הפרק - להקדיש את עצמך לפעילות האהובה, אני עדיין מאחל לך, קורא יקר, שתחוש תחילה את הטעם האמיתי של הכסף הגדול ורק אז תחליט לנטוש את מה שאתה לא צריך.
על מה אנשים חולמים בדרך כלל? "להרוויח הרבה כסף, כדי לא לעבוד יותר, לא למהר לשום מקום, לנוח איפשהו על חוף הים, עם כוס קוקטייל ביד".
כולכם ראיתם את התמונה היפה הזו בספרים על הישגים והצלחות כלכליות. דמיין את עצמך עם כוס, ביד השזופה שלך, על רקע האוקיינוס האינסופי. אי שם מאחורי עצי הדקל יש לך וילה יוקרתית, יאכטה על המזח, פרארי חונה בחניה, המעדנים הטובים ביותר במטבח, יינות יקרים נמצאים בבר, סרט אהוב בקולנוע ביתי והבוס לשעבר מהמשרד השנוא עליך, פותח לך את דלתות ומצחצח לך נעליים...
אקפוץ טיפה קדימה, כדי להגיד שהתמונה בה מצויר גן עדן מקסים הזה, הוא למעשה גיהינום אמיתי.
ברגע שהכסף הפסיק להיות בעיה בשבילי, דבר ראשון שעשיתי - הגשמתי את כל רשימת המשאלות שלי.
מתנצל מראש, אבל כדי לתאר את הבעיה שאליה הגעתי, אני צריך קצת להשוויץ.
זאת הרגשה נפלאה, כאשר אתה נכנס לכל חנות ומרשה לעצמך לקנות כל מה שאתה רוצה, ללא התחשבות במחיר. כאשר אתה קונה לעצמך חולצת טריקו של ורסאצ'ה ב-1,200 דולר, כאשר אתה טס לפריז כדי ללכת למסעדה הטובה ביותר בעיר, לאכול כבד אווז ב-700$, או טס למוסקבה לקנות קילו של קוויאר שחור ב- 2,700$, אשר הוכן במיוחד בשבילך יום קודם ותוך 20 דקות אוכל אותו עם כפית כסף ובערב חוזר הביתה שבע ומרוצה.
הרגשתי את הטעם האמיתי של הכסף כאשר נכנסתי לחנות Cartier, ברחוב שאנז אליזה בפריז, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו פשוטה. השומר הביט בי בחמלה, כאילו "מה איבדת כאן, בחורצ׳יק, המקום הזה לא לאנשים כמוך".
נגשתי לחלון ראווה עם האוסף החדש של משקפי שמש Cartier ואמרתי למוכרת "תארזי לי את כל השורה הזאת". כל משקף עלה 3,500 יורו ובחלון היו 7 יחידות. קניתי את כולם. אין מה לעשות - אני אוהב משקפיים של Cartier - זה התכשיט היחיד שאני שם על עצמי. הייתם צריכים לראות את העיניים של השומר כאשר הוצאתי מהכיס שלי 25,000 יורו במזומן ושילמתי עבור הרכישה :)
לא משנה מה אנשים אומרים - כסף זה טוב :)
אבל...
מפתח 62 להצלחה: כל רשימת המשאלות מסתיימת מתישהו. מגיע רגע כאשר אתה כבר לא צריך את זה. אתה כבר שבע. כל התשוקות העזות שלך כבר סופקו.
בשלב מסוים, אתה מבין שאין הבדל גדול בין חולצה ב-$20 לחולצה ב-1,200$. אתה מבין כי תוויות ומחירים הם רק בשביל הפוזה. אבל לחיות בשביל הפוזה הזאת נהיה משעמם מאוד.
אפילו לטייל נמאס לי. מאמינים?בשלב מסוים, אתה מבין שאין הבדל גדול בין חולצה ב-$20 לחולצה ב-1,200$. אתה מבין כי תוויות ומחירים הם רק בשביל הפוזה. אבל לחיות בשביל הפוזה הזאת נהיה משעמם מאוד.
טיילתי ברחבי העולם, כאילו זה עתה השתחררתי מאזיקים – כל שבוע טסתי למקום אחר. יכולתי להתחיל טיול במוסקבה, לעשות שם עיסוי תאילנדי מדהים, לטוס בערב לאיסטנבול, לטייל בכיכר טקסים, לאכול קבב, למחרת בבוקר לטוס לישראל, כדי להיפגש עם הסטודנטים שלי, משם לברלין, מברלין להונג קונג לתערוכה כלשהי וכעבור כמה שבועות בדרך הביתה, לקפוץ לאמסטרדם.
חייתי במשך שנתיים במתכונת זו. אפשר להגיד - גרתי במטוס. מלונות ברחבי העולם הפכו לבית שלי.
נהייתי די עייף ומותש.
התובנה הגיעה פתאום. אני מטייל ברחובות פריז, סופג את היופי הפריזאי האינסופי ומבחין שאני כבר לא רואה כלום - הכל התמזג לסלע אחד גדול. כן, הכל נבנה יפה מאוד ואלגנטי, אבל בגדול, כל זה אותה חתיכת בטון וברזל. עיטורים כאלו או אחרים, אתה כבר לא שם לב להבדל. הכל הפך לגוש מונוטוני אפור.
כאן ״התנתקתי״ מפריז :)
מפתח 63 להצלחה: לא משנה לאן הגעת, אם זה לפריז, אם זה להונג קונג, או למוסקבה - בכל מקום יש אוסף ייחודי של בטון וברזל. אנשים מדברים בשפה שונה, אבל לכולם יש אותן הרצונות והמחשבות. גם הצרפתים, הסינים, הישראלים והרוסים ממהרים לעבודה, חולמים להרוויח כסף, כדי להשתחרר ממערבולת של החיים, להגיע לחוף ים יפה ולשבת שם עם קוקטייל ביד.
עייפתי מלטייל בעולם. עכשיו, אם אני צריך לטוס למקום כלשהו, אני חושב 10 פעמים, האם אני באמת צריך את זה? או אולי עדיף להישאר בבית ולא ללכת לשום מקום?הפסקתי לקנות דברים בשביל "פוזה". התחושה עצמה שאתה יכול לקנות כל מה שאתה רוצה, היא כבר די מהנה. לקנות בשביל יוקרה בדיונית, כדי שמישהו יגיד "וואו" ויתפוצץ מקנאה - כבר לא מעניין.
יום אחד בא לי לקנות פרארי. לקחתי מזוודה עם מזומנים, אני בא לסוחר, מתיישב ברכב ואומר לו: "שב באוטו. נסע להעביר את הרכב על שמי".
כמעט הגענו למשרד הרישוי. פתאום סיבבתי את ההגה ונסעתי חזרה. הסוחר אומר: "מה קרה?! משהו לא בסדר עם הרכב?". אני עונה: "התחרטתי".
התחרטתי כי פרארי לא מהווה שום דבר מיוחד מעצמו. מכונית רגילה לגמרי ופנים הרכב שלה אפילו פשוט יותר ממרצדס.
תוך כדי נסיעה שאלתי את עצמי: "אז בשביל מה אתה צריך אותה? כדי להשוויץ? כדי להראות לכולם עד כמה אתה מגניב? לעזאזל! אני כבר לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. כבר הוכחתי את הכל לעצמי״.
מפתח 64 להצלחה: כאשר הכל זמין לך, אתה לא רוצה כלום. 99% של הרצונות האנושיים הם רק בגלל שהם קשים להגשמה. אתה רוצה פרארי, לא בגלל שאתה צריך אותה, אלא כי אין לך אפשרות לקנות אותה. כאשר אתה יכול להרשות לעצמך פרארי, כמו לחם בדוכן, מתברר שאתה בכלל לא צריך אותה.
כסף הפסיק לענג. אני כבר לא רוצה לקנות כלום. אני לא רוצה לטוס לשום מקום. לא רוצה ליצור עסקים. אני לא רואה שום סיבה להוסיף עוד אפס בחשבון הבנק. איכות החיים לא תשתנה. יש הרבה זמן פנוי, אבל לא ברור מה לעשות איתו.נכנסתי לדיכאון. דיכאון כבד ועמוק...
מסתבר שהדיכאון הזה היה קשה יותר, מזה שהיה לי כשהייתי בבור. בבור הייתה לי מוטיבציה מצויינת - לצאת משם, כמה שיותר מהר. אבל עכשיו אין לי שום מוטיבציה.
כל מה שרציתי - השגתי. לפניי קו הגמר. אותו בור, אבל מהצד השני. אין לאן לטפס. אין טעם. אתה לא יכול ללבוש 10 זוגות מכנסיים יחד, לא תאכל בבת אחת 5 צנצנות של קוויאר.
הבנתי שהסולם הפיננסי שעליו מטפסת 99% מאוכלוסיית העולם - איננו הסולם שכדאי לטפס עליו.
אין טעם להרוויח על מנת רק להרוויח. כמובן, מישהו יגיד שיש מיליוני אנשים שנותנים את חייהם למען אפסים נוספים בחשבון בנק, אבל אני אישית לא אוהב את הדרך הזו.
מפתח 65 להצלחה: השתכרות חסרת מעצורים, המבוססת רק על פעולה מכנית נטולת משמעות - זה כמו סקס עם זונה. נראה שאתה נהנה מזה, אבל זה לא מוסיף לך שמחה בלב.
כמובן, הכסף נדרש. אני לא מתווכח. אבל כמות הכסף שדרושה לחיים נוחים - מוגבלת. כדי שתגשים את כל המשאלות והרצונות שלך, $25,000 לחודש מספיקים בהחלט.טיילתי כמעט בכל רחבי העולם ובאחריות מלאה אני אומר לכם ש-25,000 דולר לחודש מספיקים כמעט לכל דבר, בכל מדינה בעולם – אם זה בהונג קונג, בתל אביב או במוסקבה.
בכסף הזה אתה יכול לאכול כל יום במסעדות הטובות ביותר, לבלות לילות במלונות הטובים ביותר ולנסוע עם נהג פרטי על כל רכב שאתה אוהב.
כמובן, לפעמים בא לך לשתות בקבוק יין ב- 2,000 $ או לשכור יאכטה לשבוע, אבל אלה הם רצונות יוצאי דופן. הרי אתה לא מפליג על יאכטה כל יום? אז זה אומר שלא צריך לקנות אותה ולתחזק אתה במשך שנה.
מפתח 66 להצלחה: צריך לשאוף לא למקסימום של רווח, כמו שאנשים רבים חושבים, אלא צריך להגיע לסכום מוגדר מאוד, שיאפשר לך לחיות כאדם חופשי ולמלא את כל הרצונות שלך. $25,000 לחודש של רווח נקי ויציב – פותרים את השאלה הזאת לתמיד.
דיכאון נורא של בטלה וחיים נטולי תכלית נמשך כמעט שנה, עד שבמקרה צפיתי בסדרה "דוקטור האוס" (אני מציע לך לצפות בסדרה!) ותהיתי בשאלה אחת חשובה: "מה מניע אותו? למה הוא מטפל באנשים גם כשהוא מגורש מבית החולים? למה הוא מרפא אנשים גם כשהמטופלים שונאים אותו?"מצאתי את התשובה:
תשוקה. הוא מונע על ידי התשוקה. מונע באהבתו חסרת הגבולות לעשייה שלו.
לא אכפת לו מה אנשים אומרים עליו, מה הם חושבים עליו, אם משלמים לו על עבודתו או לא, לא משנה לו איך הוא מרגיש, אם הוא חולה או בריא. שום דבר לא חשוב לו, אלא דבר אחד - לפתור בעיות רפואיות בלתי פתירות. זו התשוקה שלו. אלה הם חייו.
מפתח 67 להצלחה: סטיב ג'ובס, נפוליאון, הנרי פורד, תומאס אדיסון, אושו, לאונרדו דה וינצ'י, חוליו איגלסיאס, אדריאנו צ׳לנטנו - כולם אהבו את מה שהם עשו. זו הייתה התשוקה שלהם. הם עשו את עבודתם עד סוף חייהם.
לאחר שצפיתי בסדרת "דוקטור האוס" והגעתי למסקנות האלה, פתאום החיים שלי נראו באור אחר. קניות, נסיעות, מכוניות הם לא התשוקה שלי, אלא סמלים של הצלחה שהטילה החברה. אבל מגיע יום, שנמאס לך לרדוף אחרי החלומות של אחרים.מה שאני עושה ומה שאני מצליח לעשות בהצלחה רבה - ללמד אנשים, לעזור להם להיחלץ מהבור. זו התשוקה שלי.
אני עושה את זה כל יום, בלי מנוחה, בלי הפסקה, אני עונה על השאלות של הסטודנטים שלי, גם כשאני מתפנק בג'קוזי! גם כשאני מתעורר בחמש בבוקר, הדבר הראשון שאני בודק הוא האם ישנן שאלות חדשות מהתלמידים שלי! לתת תשובות, כדי לייעל את החיים שלהם ולהפוך אותם לחזקים יותר - זו התשוקה שלי.
אני מתנצל על ההשוואה המוגזמת, אבל לצורך הבהרה, לא מצאתי דוגמה טובה יותר - אני כמו ד"ר האוס, אבל בעסקים :) אני יודע לזהות כאב, אני יודע לטפל בו.
כאשר הבנתי את זה, הכל השתנה.
המשכתי לעשות את מה שאני עושה, אבל עם פי 10 יותר אנרגיות. הבנתי למה אני משקיע בתלמידים שלי ולא ישן בלילה. הבנתי שמה שאני עושה צריכים לא רק התלמידים שלי, אלא בעיקר אני! ואם אפסיק לעשות את העבודה שלי - אני פשוט אדעך.
באחת הפגישות עם הסטודנטים שלי. תל אביב.
אין זמן להיות בדיכאון כאשר עליך לגדל 100 יזמים חדשים בכל חודש!
הבנתי ששום דבר אחר לא מושך אותי, כמו ללמד אנשים. שום השקעה, שום עסק למען הכסף - כל זה אבק לעומת העיניים הנלהבות של תלמידיי, שהבינו פתאום תובנה חדשה.
בניגוד לרעיון של הפרק - להקדיש את עצמך לפעילות האהובה, אני עדיין מאחל לך, קורא יקר, שתחוש תחילה את הטעם האמיתי של הכסף הגדול ורק אז תחליט לנטוש את מה שאתה לא צריך.
מפתח 68 להצלחה: אתה יכול לוותר רק על מה שיש לך. אתה לא יכול לוותר על מה שאין לך. תרוויח, תתפנק, תשתגע, תהנה מכוח הכסף ואחר כך תחליט על מה לוותר, כדי להתרכז בדבר החשוב ביותר בחיים.
