פרק 1. סטודנט באוניברסיטה בגיל 15.
נולדתי בגאורגיה, טביליסי, במשפחה יהודית.
חיינו טוב. לאבא היו שני מפעלים קטנים למשקפי שמש. כמעט תמיד בבית הייתה צנצנת קוויאר שחור, מתחת לבית עמדו 3 רכבים של אבא. אחת מהרכבים הייתה אפילו "טויוטה" - נחשבה לנדירה מאוד באותה תקופה. בעיר היו אולי 2-3 אנשים שהיו נוסעים ברכב של תוצרת חו״ל.
החיים היו רגועים ומלאי שלווה, עד שב-1991 ברית המועצות התחילה להתפרק וגאורגיה הייתה המדינה הראשונה שדרשה עצמאות. במדינה החלו מהומות, שדדו אנשים באור היום, נגנבו ילדים, ירו ללא הבחנה, הממשלה לא הצליחה לשמור על השלטון.
החיים בגאורגיה הפכו למסוכנים ובדצמבר 1992 אבא החליט לנטוש את כל הרכוש - בית גדול, רכבים, מפעלים ולעלות לישראל. הייתי אז בן 15.
ארזנו קרטונים תוך מספר ימים. אני זוכר את הדמעות של אמא. אני זוכר איך ארזנו בשקט, מבלי להשמיע רעשים, כדי שהשכנים לא יגלו שאנחנו עוזבים. למה היינו צריכים לעזוב בשקט? כי אם היו מגלים שאנחנו עוזבים, היו יכולים לשדוד אותנו בדרך לשדה תעופה. אני זוכר איך אבא שלי נתן במתנה את אחד הרכבים שלו לאיש מהימן, אשר הביא אותנו בסתר לנמל התעופה בלילה.
לאבא היו רק 12,000 דולר בכיס – זה כל מה שהיה זמין בבית. אחרי שעזבנו, כל מה שאבא לא הספיק לקחת איתו, נשדד ונקרע לגזרים ע"י השותפים לשעבר שלו. הם לקחו את הכל - מכונות עבודה במפעלים, רכבים ואת כל שאר הרכוש. עד הפריט האחרון.
בישראל פגשו אותנו קרובי משפחה, שהגיעו לשם שישה חודשים קודם, גם מגאורגיה. הם התמקמו באשקלון ויד הגורל הובילה גם אותנו לשם.
אבא החליט לקנות דירה קטנה של 70 מ"ר, אבל 12 אלף דולר שהביא איתו הספיקו רק לתשלום מקדמה. יתרת הסכום הוא לקח משכנתא בפריסה ל- 28 שנים.
היינו צריכים איכשהו להמשיך לחיות, לעשות משהו. בלי כסף אי אפשר לפתוח עסק. היה בלתי אפשרי להקים מפעל משקפיים בישראל. זה דרש משאבים עצומים, שלא היו לאבי. לכן, הוא החליט לעבור לעסק תכשיטים – את הידע בתחום רכש מסבא וסבא רבא שלי.
לאחר שבועיים מהגעה לישראל, אבא שכר חנות קטנה באשקלון, הגיע להסדר עם השוכרים שיתחיל לשלם שכר דירה רק בעוד חודשיים ופתח שם בית מלאכה לתכשיטים. כשעזבנו את גאורגיה, לקחנו איתנו כלים לצורפות, בתקווה שנצטרך אותם בישראל. בדיוק כך זה יצא.
עזרתי לאבא לסדר את הכלים, לצבוע את הקירות, לטאטא את החנות.
בית המלאכה נפתח כעבור שבוע. 5 מוצרים בחלון הראווה הציגו את עושרנו - זה כל מה שאבי הצליח להציל :)..
היה לנו ברור שזה לא מציאותי להתחרות בחנויות תכשיטים וותיקות שהיה להם בחנות 30 קילו של זהב. אבל אבא היה נחוש בדעתו. היינו תכשיטנים תורשתיים וזה אומר שאנחנו יכולים ליצור תכשיטים ייחודים, שאף אחד אחר לא יכול לעשות. בעוד שבחלונות ראווה של אחרים מוצגים מוצרים רגילים, אנחנו יכולים לייצר תכשיטים בעבודות יד. עבודות יד תמיד מוערכות יותר ויקרות יותר.
כל בוקר הייתי הולך לחנות עם אבא – לפתוח את החנות, במשך יום שלם לשבת ולחכות ללקוחות חדשים, בערב - לסגור את החנות. ביום שהיינו מקבלים הזמנה, היה יום מאושר. אבל אפילו האושר הזה לא היה מספיק כדי לכסות שכירות של החנות ולתחזק משפחה.
לאט אבל בטוח, אבא היה נכנס לחובות חדשים, לוקח הלוואות בנקאיות כדי לכסות הלוואות קודמות, כמו שזה מקובל אצל רוב הישראלים.
ואז ספרו לנו איך לעבוד "נכון": אתה לוקח מהספק סחורה למכירה ומנסה למכור אותה. אם לא מצליח לך – אתה יכול להחזיר את הסחורה לספק. התברר שכמעט כל חנויות התכשיטים בישראל עובדות כך. מהר מאד החנות התמלאה בתכשיטים חדשים.
עבדנו מהבוקר ועד הערב, כדי שנוכל לשלם שכירות, להחזיר חובות לספקים, לשלם מסים. לנו היו נשארים פירורים – אם היינו מצליחים להרוויח 5% מהמחזור, זה כבר היה טוב.
אחרי חודשיים אבא הסתכל על "העסק" שלנו ואמר לי: "אלי, לא מצפה לך כאן שום דבר טוב. זו דרך קשה שלא מובילה לשום מקום. לך ללמוד באוניברסיטה. תקבל תעודה ותוכל למצוא עבודה נורמלית״.
נדהמתי. לאוניברסיטה? אני?! לאן? הרי אני אפילו לא יודע עברית כמו שצריך! אני רק בן 15! האוניברסיטה היא בכלל בעיר אחרת! איך אחיה לבד? מה יקרה לחנות? הרי אני חייב להיות בחנות, כדי לעזור לך למכור!
אבל אם אבא אמר "ללמוד". אז הולכים ללמוד. נקודה.
כשהגענו לאוניברסיטת בן-גוריון, בבאר-שבע, נכנסנו למשרד קבלה לסטודנטים חדשים. הפקידה שקיבלה אותנו אמרה לאבא: "מה פתאום ללמוד! הוא רק בן 15! הוא לא יוכל ללמוד באוניברסיטה! זה בלתי אפשרי! אין לו אפילו תעודת בגרות!״
אבל כן הייתה לי תעודה. אבא לימד אותי לקרוא ולספור כבר בגיל 4, ולכן הלכתי לכיתה א׳ בגיל 5, ולא בגיל 7, לכן סיימתי את בית הספר שנתיים קודם, כלומר בגיל 14.
לא, לא הייתי ילד פלא. זה אבא שתמיד זירז אותי ללמוד. גם עכשיו, בגיל 15, הוא עמד על כך שאני אתקבל לאוניברסיטה, למרות העובדה שאני לא יודע עברית ואין לו מספיק כסף לשלם על לימודיי והוא נשאר בחנות לבד עם כל הבעיות שעולה חדש גדוש בהם.
אבא אמר לאישה בקבלה: "תנו לו הזדמנות, תנו לו לנסות לעבור בחינת קבלה. אם הוא לא יצליח, אל תקבלו אותו ללימודים".
היא הביטה בנו בצורה מוזרה מאוד, אבל הלכה להתייעץ עם מישהו במשרד סמוך. חזרה אחרי רבע שעה ואמרה: "בסדר. שינסה. אם יעבור את הבחינות, נקבל אותו למכינה כדי שילמד עברית ויכין את עצמו ללימודים. יש לו שבוע להתכונן לבחינה. תחזרו בעוד שבוע".
הבחינה כללה מתמטיקה, עברית בסיסית, אנגלית בסיסית, רוסית, לוגיקה וחשיבה. נתנו לי ספרים להתכונן לבחינה וחזרנו לאשקלון.
האם יכולתי לקוות שאצליח להתכונן לבחינה בשבוע? לא. האם יכולתי לקוות להתקבל לאוניברסיטה? לא. מעולם לא הייתי למדן וחנון.
אבל יש לי "אבל" אחד. אני עקשן ברמה לא הגיונית. אם אני צריך לעשות משהו - אני אעשה את זה. אני אזיע, אגנח, אתעקש, אבל אעשה זאת. אני לא אשן בלילה, לא אאכל, אבל אני אעשה זאת. ההתמדה היא תכונה שהצילה אותי פעמים רבות והביאה אותי אל המטרה.
גלשתי לספרים והתחלתי להתכונן לבחינה. מהבוקר עד מאוחר בלילה. עם הפסקות קטנות לארוחת צהריים. ללא שום מעשה קסמים, ללא שום שיטות לימוד סודיות. רק מיקוד בספרים. דף אחר דף. נוסחה אחר נוסחה.
בדיוק שבוע לאחר הגענו שוב לבאר שבע. בדרך כלל בחינות מתקיימות במסגרת קבוצתית, אבל אני קיבלתי אישור חריג להבחן לבד. הכניסו אותי לחדר נפרד וקיבלתי את מחברת הבחינה.
הבוחן אמר: "יש לך שלוש שעות להשלים את כל המשימות". הייתי לבד בכיתה. הבחינה הייתה ברוסית. יצאתי מהחדר אחרי 50 דקות. אבא הביט בי בדאגה, בעיניו ראיתי את השאלה בחרדה: "מה, אלי, לא הלך לך?".חייכתי אליו בחזרה: "הלך, אבא, ועוד איך הלך! :)".
אבא ואמא שלי. מאיר, לאה ואלי שביט. 1995.
הבוחן מאוד הופתע שיצאתי מהבחינה מוקדם מדי, אבל בדק את הבחינה ו ...
יומיים לאחר מכן עברתי לבאר שבע, למעונות אלטשולר והתחלתי ללמוד במכינה באוניברסיטת בן גוריון.
התחילו הלימודים. הרצאות. קצב חיים חדש. לבד בעיר חדשה. ללא הורים. עצמאי. שפה זרה. כללים חדשים. חברה חדשה. הכרויות חדשות. המון שיעורים ומשימות.
בדרך כלל, פעם בשבוע, ביום שישי הייתי חוזר הביתה לאשקלון. במוצאי שבת - חזרה לבאר שבע, כדי להספיק להגיע ללימודים בבוקר. לפעמים בשבתות הייתי נשאר במעונות - ליהנות ולהתפרע עם חברים.
האמת היא שידידות איתם לא הייתה קלה: חבר׳ה היו בני 21-23, רובם היו אחרי שירות צבאי. היו גם בני 18 - הם באו לאוניברסיטה מיד אחרי הלימודים בבית ספר. ולי רק לאחרונה מלאו 16 שנים. היה לי אפילו קשה להתחיל עם בנות - הייתי קטן מדי בשבילם :)
בכל המערבולת הזו של האירועים, הייתי צריך להשלים בהצלחה את המכינה ולעבור פסיכומטרי. אין לי הנחות ואסור לי להיכשל. ידעתי שאם לא אעובר פסיכומטרי ולא אתקבל לתואר ראשון, אצטרך לחזור לאשקלון, לשבת בחנות תכשיטים ולמכור תליוני זהב לשאר ימי חיי. אז קדימה במלוא הכח! אם צריך - עושים את מה שצריך!
לאט לאט למדתי עברית, התחלתי להבין כמעט חצי ממה שהמרצים מדברים.
אם הנושא היה מעניין, הייתי כולי מתמסר לו, אבל לרוב התבטלתי ושרפתי ת׳זמן. העיקר היה להתכונן היטב לפסיכומטרי וזה הדבר היחיד שהתמקדתי בו. איכשהו בנס הצלחתי לעבור את הפסיכומטרי ולהתקבל לתואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון, לפקולטה להנדסת מכונות.
בספטמבר החלה שנת הלימודים החדשה. הסטודנטים בחנו אותי בחשדנות - החבר'ה לא הבינו מה ילד בן ה-16 עושה במוסד רציני כל כך.
נולדתי בגאורגיה, טביליסי, במשפחה יהודית.
חיינו טוב. לאבא היו שני מפעלים קטנים למשקפי שמש. כמעט תמיד בבית הייתה צנצנת קוויאר שחור, מתחת לבית עמדו 3 רכבים של אבא. אחת מהרכבים הייתה אפילו "טויוטה" - נחשבה לנדירה מאוד באותה תקופה. בעיר היו אולי 2-3 אנשים שהיו נוסעים ברכב של תוצרת חו״ל.
החיים היו רגועים ומלאי שלווה, עד שב-1991 ברית המועצות התחילה להתפרק וגאורגיה הייתה המדינה הראשונה שדרשה עצמאות. במדינה החלו מהומות, שדדו אנשים באור היום, נגנבו ילדים, ירו ללא הבחנה, הממשלה לא הצליחה לשמור על השלטון.
החיים בגאורגיה הפכו למסוכנים ובדצמבר 1992 אבא החליט לנטוש את כל הרכוש - בית גדול, רכבים, מפעלים ולעלות לישראל. הייתי אז בן 15.
ארזנו קרטונים תוך מספר ימים. אני זוכר את הדמעות של אמא. אני זוכר איך ארזנו בשקט, מבלי להשמיע רעשים, כדי שהשכנים לא יגלו שאנחנו עוזבים. למה היינו צריכים לעזוב בשקט? כי אם היו מגלים שאנחנו עוזבים, היו יכולים לשדוד אותנו בדרך לשדה תעופה. אני זוכר איך אבא שלי נתן במתנה את אחד הרכבים שלו לאיש מהימן, אשר הביא אותנו בסתר לנמל התעופה בלילה.
לאבא היו רק 12,000 דולר בכיס – זה כל מה שהיה זמין בבית. אחרי שעזבנו, כל מה שאבא לא הספיק לקחת איתו, נשדד ונקרע לגזרים ע"י השותפים לשעבר שלו. הם לקחו את הכל - מכונות עבודה במפעלים, רכבים ואת כל שאר הרכוש. עד הפריט האחרון.
בישראל פגשו אותנו קרובי משפחה, שהגיעו לשם שישה חודשים קודם, גם מגאורגיה. הם התמקמו באשקלון ויד הגורל הובילה גם אותנו לשם.
אבא החליט לקנות דירה קטנה של 70 מ"ר, אבל 12 אלף דולר שהביא איתו הספיקו רק לתשלום מקדמה. יתרת הסכום הוא לקח משכנתא בפריסה ל- 28 שנים.
היינו צריכים איכשהו להמשיך לחיות, לעשות משהו. בלי כסף אי אפשר לפתוח עסק. היה בלתי אפשרי להקים מפעל משקפיים בישראל. זה דרש משאבים עצומים, שלא היו לאבי. לכן, הוא החליט לעבור לעסק תכשיטים – את הידע בתחום רכש מסבא וסבא רבא שלי.
לאחר שבועיים מהגעה לישראל, אבא שכר חנות קטנה באשקלון, הגיע להסדר עם השוכרים שיתחיל לשלם שכר דירה רק בעוד חודשיים ופתח שם בית מלאכה לתכשיטים. כשעזבנו את גאורגיה, לקחנו איתנו כלים לצורפות, בתקווה שנצטרך אותם בישראל. בדיוק כך זה יצא.
עזרתי לאבא לסדר את הכלים, לצבוע את הקירות, לטאטא את החנות.
בית המלאכה נפתח כעבור שבוע. 5 מוצרים בחלון הראווה הציגו את עושרנו - זה כל מה שאבי הצליח להציל :)..
היה לנו ברור שזה לא מציאותי להתחרות בחנויות תכשיטים וותיקות שהיה להם בחנות 30 קילו של זהב. אבל אבא היה נחוש בדעתו. היינו תכשיטנים תורשתיים וזה אומר שאנחנו יכולים ליצור תכשיטים ייחודים, שאף אחד אחר לא יכול לעשות. בעוד שבחלונות ראווה של אחרים מוצגים מוצרים רגילים, אנחנו יכולים לייצר תכשיטים בעבודות יד. עבודות יד תמיד מוערכות יותר ויקרות יותר.
כל בוקר הייתי הולך לחנות עם אבא – לפתוח את החנות, במשך יום שלם לשבת ולחכות ללקוחות חדשים, בערב - לסגור את החנות. ביום שהיינו מקבלים הזמנה, היה יום מאושר. אבל אפילו האושר הזה לא היה מספיק כדי לכסות שכירות של החנות ולתחזק משפחה.
לאט אבל בטוח, אבא היה נכנס לחובות חדשים, לוקח הלוואות בנקאיות כדי לכסות הלוואות קודמות, כמו שזה מקובל אצל רוב הישראלים.
ואז ספרו לנו איך לעבוד "נכון": אתה לוקח מהספק סחורה למכירה ומנסה למכור אותה. אם לא מצליח לך – אתה יכול להחזיר את הסחורה לספק. התברר שכמעט כל חנויות התכשיטים בישראל עובדות כך. מהר מאד החנות התמלאה בתכשיטים חדשים.
עבדנו מהבוקר ועד הערב, כדי שנוכל לשלם שכירות, להחזיר חובות לספקים, לשלם מסים. לנו היו נשארים פירורים – אם היינו מצליחים להרוויח 5% מהמחזור, זה כבר היה טוב.
אחרי חודשיים אבא הסתכל על "העסק" שלנו ואמר לי: "אלי, לא מצפה לך כאן שום דבר טוב. זו דרך קשה שלא מובילה לשום מקום. לך ללמוד באוניברסיטה. תקבל תעודה ותוכל למצוא עבודה נורמלית״.
נדהמתי. לאוניברסיטה? אני?! לאן? הרי אני אפילו לא יודע עברית כמו שצריך! אני רק בן 15! האוניברסיטה היא בכלל בעיר אחרת! איך אחיה לבד? מה יקרה לחנות? הרי אני חייב להיות בחנות, כדי לעזור לך למכור!
אבל אם אבא אמר "ללמוד". אז הולכים ללמוד. נקודה.
כשהגענו לאוניברסיטת בן-גוריון, בבאר-שבע, נכנסנו למשרד קבלה לסטודנטים חדשים. הפקידה שקיבלה אותנו אמרה לאבא: "מה פתאום ללמוד! הוא רק בן 15! הוא לא יוכל ללמוד באוניברסיטה! זה בלתי אפשרי! אין לו אפילו תעודת בגרות!״
אבל כן הייתה לי תעודה. אבא לימד אותי לקרוא ולספור כבר בגיל 4, ולכן הלכתי לכיתה א׳ בגיל 5, ולא בגיל 7, לכן סיימתי את בית הספר שנתיים קודם, כלומר בגיל 14.
לא, לא הייתי ילד פלא. זה אבא שתמיד זירז אותי ללמוד. גם עכשיו, בגיל 15, הוא עמד על כך שאני אתקבל לאוניברסיטה, למרות העובדה שאני לא יודע עברית ואין לו מספיק כסף לשלם על לימודיי והוא נשאר בחנות לבד עם כל הבעיות שעולה חדש גדוש בהם.
אבא אמר לאישה בקבלה: "תנו לו הזדמנות, תנו לו לנסות לעבור בחינת קבלה. אם הוא לא יצליח, אל תקבלו אותו ללימודים".
היא הביטה בנו בצורה מוזרה מאוד, אבל הלכה להתייעץ עם מישהו במשרד סמוך. חזרה אחרי רבע שעה ואמרה: "בסדר. שינסה. אם יעבור את הבחינות, נקבל אותו למכינה כדי שילמד עברית ויכין את עצמו ללימודים. יש לו שבוע להתכונן לבחינה. תחזרו בעוד שבוע".
הבחינה כללה מתמטיקה, עברית בסיסית, אנגלית בסיסית, רוסית, לוגיקה וחשיבה. נתנו לי ספרים להתכונן לבחינה וחזרנו לאשקלון.
האם יכולתי לקוות שאצליח להתכונן לבחינה בשבוע? לא. האם יכולתי לקוות להתקבל לאוניברסיטה? לא. מעולם לא הייתי למדן וחנון.
אבל יש לי "אבל" אחד. אני עקשן ברמה לא הגיונית. אם אני צריך לעשות משהו - אני אעשה את זה. אני אזיע, אגנח, אתעקש, אבל אעשה זאת. אני לא אשן בלילה, לא אאכל, אבל אני אעשה זאת. ההתמדה היא תכונה שהצילה אותי פעמים רבות והביאה אותי אל המטרה.
גלשתי לספרים והתחלתי להתכונן לבחינה. מהבוקר עד מאוחר בלילה. עם הפסקות קטנות לארוחת צהריים. ללא שום מעשה קסמים, ללא שום שיטות לימוד סודיות. רק מיקוד בספרים. דף אחר דף. נוסחה אחר נוסחה.
בדיוק שבוע לאחר הגענו שוב לבאר שבע. בדרך כלל בחינות מתקיימות במסגרת קבוצתית, אבל אני קיבלתי אישור חריג להבחן לבד. הכניסו אותי לחדר נפרד וקיבלתי את מחברת הבחינה.
הבוחן אמר: "יש לך שלוש שעות להשלים את כל המשימות". הייתי לבד בכיתה. הבחינה הייתה ברוסית. יצאתי מהחדר אחרי 50 דקות. אבא הביט בי בדאגה, בעיניו ראיתי את השאלה בחרדה: "מה, אלי, לא הלך לך?".חייכתי אליו בחזרה: "הלך, אבא, ועוד איך הלך! :)".
אבא ואמא שלי. מאיר, לאה ואלי שביט. 1995.
הבוחן מאוד הופתע שיצאתי מהבחינה מוקדם מדי, אבל בדק את הבחינה ו ...
יומיים לאחר מכן עברתי לבאר שבע, למעונות אלטשולר והתחלתי ללמוד במכינה באוניברסיטת בן גוריון.
התחילו הלימודים. הרצאות. קצב חיים חדש. לבד בעיר חדשה. ללא הורים. עצמאי. שפה זרה. כללים חדשים. חברה חדשה. הכרויות חדשות. המון שיעורים ומשימות.
בדרך כלל, פעם בשבוע, ביום שישי הייתי חוזר הביתה לאשקלון. במוצאי שבת - חזרה לבאר שבע, כדי להספיק להגיע ללימודים בבוקר. לפעמים בשבתות הייתי נשאר במעונות - ליהנות ולהתפרע עם חברים.
האמת היא שידידות איתם לא הייתה קלה: חבר׳ה היו בני 21-23, רובם היו אחרי שירות צבאי. היו גם בני 18 - הם באו לאוניברסיטה מיד אחרי הלימודים בבית ספר. ולי רק לאחרונה מלאו 16 שנים. היה לי אפילו קשה להתחיל עם בנות - הייתי קטן מדי בשבילם :)
בכל המערבולת הזו של האירועים, הייתי צריך להשלים בהצלחה את המכינה ולעבור פסיכומטרי. אין לי הנחות ואסור לי להיכשל. ידעתי שאם לא אעובר פסיכומטרי ולא אתקבל לתואר ראשון, אצטרך לחזור לאשקלון, לשבת בחנות תכשיטים ולמכור תליוני זהב לשאר ימי חיי. אז קדימה במלוא הכח! אם צריך - עושים את מה שצריך!
לאט לאט למדתי עברית, התחלתי להבין כמעט חצי ממה שהמרצים מדברים.
אם הנושא היה מעניין, הייתי כולי מתמסר לו, אבל לרוב התבטלתי ושרפתי ת׳זמן. העיקר היה להתכונן היטב לפסיכומטרי וזה הדבר היחיד שהתמקדתי בו. איכשהו בנס הצלחתי לעבור את הפסיכומטרי ולהתקבל לתואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון, לפקולטה להנדסת מכונות.
בספטמבר החלה שנת הלימודים החדשה. הסטודנטים בחנו אותי בחשדנות - החבר'ה לא הבינו מה ילד בן ה-16 עושה במוסד רציני כל כך.
מפתח מס׳ 1 להצלחה: לקו הגמר מגיעים לא הכי מהירים ולא הכי חכמים. מנצחים עקשנים שלא עוצרים. כאשר אתה לא עוצר ועושה את מה שצריך - הבלתי אפשרי הופך לאפשרי.