פרק 13. שידברו...

חשבתי די הרבה זמן, להוסיף את הפרק הזה לספר או לא. לאחר ההתלבטויות רבות, החלטתי כן להוסיף אותו, כי לכל יזם מצליח, מגיע השיעור הקשה הזה והוא חייב לעבור אותו, למרות כל הכאב שהוא מביא.

מודה בכנות - זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי. לא ידעתי מה לעשות, איך להתנהג. זה מעולם לא קרה לי...

הנה מה שקרה. החלטתי לארוז את כל הניסיון שהצטבר לי לאחרונה, לתוך ספר ההדרכה החדש, מקיף ורציני וכפי שנראה לי, נחוץ מאוד: "איך ליצור תוך שישה חודשים מיזם אינטרנטי, שיכול להניב הכנסה יציבה של 10,000 שקלים בחודש".

העבודה הייתה גדולה למדי. הייתי צריך לעבד ולתאר את הניסיון שצברתי במהלך 5 השנים האחרונות בתחום של יצירת מיזמים באינטרנט.

בתור התחלה, החלטתי על הפרקים שיהיו במדריך. הצטיירו 15 פרקים. התחלתי לעבוד על כל פרק. בממוצע, כל פרק לקח לי 4-5 ימים של עבודה רציפה.

הייתי מתעורר בארבע לפנות בוקר עם ״ארבייטן סצוקו״ האהוב עלי, והייתי מלטש כל פרק. לפעמים הייתי מתעורר מוקדם יותר, בשתים או שלוש בלילה תוך השראה ותובנות, איך לנסח את החומר בצורה טובה יותר, כך שהקורא יוכל להבין אותו טוב יותר.

לקח לי בערך שלושה חודשים כדי לסיים לכתוב את המדריך. בשלושת החודשים הללו כמעט ולא ראיתי את המשפחה ואת הילדים. כולי התמסרתי לעבודה. ללא הפסקה וללא מנוחה. בדקתי וליטשתי כל מילה, כל משפט.

בא היום הנפלא כשסיימתי את המדריך. זה הזמן להעלות פרי עמלי לאתר, כדי שאנשים יוכלו לקרוא, ליישם ולבנות את העסק שלהם.

החלטתי לפרסם את המדריך ללא תשלום, כדי באמצעותו למשוך יותר מנויים וסטודנטים לקורס Start-Up.

הכנתי כתבה והסבר על המדריך ובשעה עשר בבוקר שלחתי אותה לרשימת התפוצה.

אחרי זה, כרגיל, עם הרגשה נפלאה של יצירה גמורה, הלכתי לנוח. עשיתי עיסוי מצוין, התענגתי בג'קוזי, התחממתי בסאונה וחזרתי בערב הביתה לקרוא תגובות.

מה אני מגלה שם?...

"הנה עוד אחד "חכם" שמנסה ללמד אותנו איך לחיות ובעצמו לא השיג כלום". "כמה החלטת להרוויח עלינו?" "תפסיק לרמות אנשים עם השטויות שלך!" ותגובות מהסוג הזה.

כיום, יש שם לתופעה כזו - טרולינג. בדרך כלל, זה כבר לא גורם לאף אחד להתרגש במיוחד. אבל אז הייתי המום - מעולם לא חוויתי מכה כזאת.

הגרון שלי יבש. היה לי קשה לנשום. תחילה הרגשתי חוסר הבנה, אחר כך כעס ואז אדישות. רציתי לצרוח ולבכות...

באמא'שלכם! מה עשיתי לכם רע?! לא ישנתי לילות, כדי לתת לכם את הטוב ביותר! אפילו לא ביקשתי מכם כסף! נתתי לכם הכל בחינם!

מאוחר יותר, כאשר קצת נרגעתי, שמתי לב שאני פרסמתי את המדריך בשעה עשר בבוקר והתגובות הראשונות באתר הופיעו כבר בשעה 10:02, כלומר, אנשים אפילו לא קראו את המדריך! לקרוא את כולו היה לוקח לפחות שעה. והטרול... פשוט פתח אותו ומיד כתב שאני רמאי ונוכל.

למה הוא עשה את זה? למה?! מה עשיתי לו רע? למה לקלקל את שמו ונשמתו של אדם שנותן לך את הטוב ביותר שיש לו?

לא מצאתי תשובות לשאלות אלה. הראש שלי קדח ללא הרף ולבי נשבר.

כמובן, היו הרבה תגובות חיוביות ונפלאות, אבל מי שעבר גיהינום דומה, יודע כמה זה כואב לקרוא אפילו תגובה שלילית אחת, במיוחד כאשר אתה מקבל את זה רק כי מישהו התעורר בלי מצב רוח וסתם רוצה לדפוק לך את היום.

לא ידעתי מה לעשות. לא לענות להם - פירושו להכיר בכך שהם צודקים. לענות להם - זה אומר לרדת לרמה שלהם. למחוק את התגובות - יחשבו שאני באמת נוכל ופוחד מהאמת. לא למחוק - אז מישהו יקרא את זה ויחליט שאני באמת כזה... הרי אף אחד לא ילך לחקור אם זה נכון או לא.

מה לעשות? אלוהים, מה עשיתי לא בסדר?!

התחלתי לבכות. התייפחתי וייללתי בלי מעצורים, כמו ילד קטן. לאחר שקיללתי את כל העולם, השתלטתי על עצמי, "שמתי פס" על כולם והלכתי לישון. חשבתי שאשן טוב והכל יעבור.

אבל שום דבר לא עבר. אתה מתעורר ולרגע אתה חושב שהיה לך חלום רע והכל נגמר. לא היה ולא נברא! אתה מתעורר ומתברר שאנשים ״אוהבים״ אותך עוד יותר...

לא ידעתי מה לעשות. באמת לא ידעתי. אפילו לא היה לי למי לפנות. התביישתי לדבר על זה. איך לשאול על זה? הכי חשוב - את מי? מי יאמין שאני לא כפי שכתבו עלי? מי ילך לבדוק?

למחרת בבוקר מחקתי את המדריך הזה מהאתר, מחקתי את כולו לא רק מהאתר אלא גם מהמחשב. שנאתי להביט בו.

לא רציתי לעשות דבר נוסף בשביל אנשים. שילך הכל לעזאזל...


נרגעתי קצת וחשבתי: אם המדריך החדש שלי, אשר הענקתי לאנשים בחינם, באתר שלי, גרם לאווירה כל כך שלילית, אז מה אנשים אומרים עלי באינטרנט?

כאשר הכנסתי את שמי לאינטרנט – חשכו עיני. מתברר שבמשך זמן רב מלכלכים עלי דברים זועמים ו"עסיסיים" מאוד... קראתי על עצמי כל כך הרבה שקרים וסיפורי זוועה, שאני בעצמי התחלתי לפחד מעצמי.

על סטיב ג'ובס כתבו שהוא שרלטן, שמוכר פלסטיק זול באלפי דולרים. על פורד כתבו שהוא הורס את הטבע. דיברו על נפוליאון שהוא רוצח ילדים והרס את צרפת. על שלמה ארצי כתבו שקולו לא מיועד לשירה, אלא למכירת אבטיחים בשוק. גם את אוסקר שינדלר לא כל הפשיסטים אהבו, כי הוא הציל את היהודים. כנראה, אם אלוהים היה חי על פני האדמה, אז גם עליו היו יורקים ושולחים אותו לחיות בפח הזבל...

למרות כל מריטת העצבים, אני חייב לומר, שהשיעור הקשה הזה חיזק אותי, עשה אותי קשוח יותר, חישל אותי גם נגד השמצות וגם נגד חנפנות.

תודה לכל מי שקורא את מה שאני כותב, אוהב, מקשיב ומיישם - אני עובד בשבילכם! אני חולק אתכם את כל מה שיש לי, לא גורע כלום! תרצו - תקחו את מה שיש לי לתת. לא תרצו - תצרו משהו משלכם, משהו יותר טוב.

כן, קורא יקר, אני יודע, שאחרי שסיימת לקרוא את הפרק הזה, אתה עשוי לחשוב שאני לא כל כך איתן וחזק, כפי שחשבת. כן, אתה צודק. אני בכלל לא סופר-מן עשוי מפלדה. כן, אני בן אדם. וגם יש לי רגשות. וגם אני יכול להיפגע ולהיעלב.

היום, כמובן, אני הרבה יותר רגוע ויודע להכניס לפרופורציות כל ההשמצות והחנופות. אבל אז זה גרם לי לכאב נוראי. תודה לכל הטרולים שחישלו אותי :)

החלטתי להשאיר בספר את הפרק הזה, כי כל אלה שהשיגו משהו בחיים, יקבלו יום אחד את מנת ״האהבה האנושית״ שלהם, וכדאי מאוד שידעו איך להגיב ולהתגבר על זה.